חברים בכיס

קורה פה משהו, ואני לא בטוח עד כמה הוא טוב. אני שם לב לתופעה הזאת כבר די הרבה זמן, בכל אופן מספיק זמן כדי לדעת שאם אני יושב עם חברים ופתאום משתרר שקט, זה לא כי מישהו העביר בטעות לערוץ האופנה והשעה חצות. מבט זריז על כולם מגלה תמונה עצובה הרבה יותר – כולם התנתקו לרגע מהמציאות, ועכשיו הם תקועים במסכים הקטנים שלהם ובודקים מה השתנה מאז הפעם האחרונה שהם שלפו את הסמארטפון מהכיס. שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושב שזה בסדר לבדוק מדי פעם אם נכנסה במקרה הודעה חדשה או מה חדש אצל החברים הווירטואליים בפייס. הבעיה התחילה להטריד אותי כשהרגעים האלה של הניתוק הפכו תכופים יותר וארוכים יותר עד למצב שבשגרה.

יש לי הרבה דוגמאות, אבל זאת הצחיקה אותי יותר מכולן. ערב אחד יצאתי עם חבר לשתות בירה אחרי יום לימודים ארוך. לראות קצת חיים מלבד השולחן וארבעת הקירות. התיישבנו על הבר, ומיד הבחנתי שמעברו השני יושבת ידידה שלא יצא לי לראות זמן רב. היא ישבה שם עם שתי חברות, ושלושתן היו מרותקות – כל אחת למסך שלה. אני חייב לציין שקצב ההקלדה שלהן על המסך היה מסחרר. אני לא מאמין שאני יכול להגיע לאותה רמה, גם לא במקלדת של מחשב. כמה דקות של המתנה לרגע שהיא תניח את הסמארטפון שלה, כדי שאוכל ליצור קשר עין ולומר שלום, התגלו כבזבוז זמן של ממש. כבר חשבתי לשלוח לה הודעה, אבל היא היית כל כך שקועה שלא רציתי להפריע. אחרי חצי שעה שבמהלכה ישבתי מולה באותו הבר, קיבלתי ממנה את ההודעה "תסתכל מולך"…

אני זוכר ימים אחרים, הרי לא מדובר על העבר הרחוק. ממש לא מזמן היו ימים שבהם היינו אנשים חברתייםהרבה יותר. אני לא טוען שהסתובבנו ברחוב בחיוך מאוזן לאוזן וחילקנו חיבוקים לכל דכפין. אבל אני בהחלט זוכר שכשהייתי נוסע באוטובוס או ברכבת, יושב בבית קפה או אפילו בתור לרופא, האנשים שמסביבי היו מתייחסים זה אל זה. אנשים היו מתקשרים ביניהם, ממש ישירות, מנהלים שיחה סתם כך, ללא שום סיבה מיוחדת ובלי תיווך (או שמא חציצה?) של האמצעים האלקטרוניים שכבשו בינתיים כל חלקה טובה. היום, לעומת זאת, כל אחד מעדיף להתחבר לאינפוזיה הווירטואלית האישית שלו, וברגע אחד כל העולם שסביבו פשוט לא קיים.

לא אשקר, לא משנה עד כמה אני משתדל להימנע – גם אני נמצא באותה סירה. גם לי יש פייסבוק, אינסטגרם ואפילו פליקר. גם אני מצויד בסמארטפון ובטאבלט. אני לא מונע מעצמי, חלילה, את כל הטוב הזה. בשביל להתעדכן בחדשות כבר לא צריך עיתון, ובשביל לגלוש באינטרנט לא באמת צריך מחשב. את היומן האישי מזמן אפשר להוריד מהמדפים, ובאמת שדואר שעשוי מנייר זה בזבוז של משאבי טבע יקרי ערך. כל אלו נכנסו כבר מזמן לכיס שלנו. אבל אני מסרב להאמין שגם את היכולת שלנו לתקשר זה עם זה הכנסנו לכיס.