שונות אנושית במרחב הווירטואלי

וי כחול בוואטסאפ: הצורך בנראות מול הזכות לפרטיות
תמונה של ניצה
ד"ר ניצה דורי

יש אנשים שאינם יכולים לשאת את חוסר הידיעה. הם שולחים הודעה בוואטסאפ ומייד רוצים לדעת: האם הוא קרא? האם היא ראתה? ואם כן, למה לא ענו? שני סימני הווי הכחולים בוואטסאפ, סימנים קטנים וטכניים לכאורה, הפכו עם השנים לסמל חברתי-רגשי רב עוצמה. הוא מעניק תחושת ודאות, סדר ושליטה בעולם תקשורתי מהיר ומורכב. אולם למרות זאת, יותר ויותר אנשים בוחרים להסתיר את סימני הווי הכחולים, ולבטל את האפשרות לראות ולהיראות.

התופעה הזו, לכאורה טכנית וקטנה, מעלה שאלות גדולות על יחסים, אמון, גבולות וצרכים רגשיים בעידן הדיגיטלי.

שני סימני הווי הכחולים, שנועדו במקור לשפר את חוויית התקשורת, הפכו במציאות למעין "מד חום" רגשי. הם לא רק מסמנים שההודעה נקראה, הם גם משדרים מסר פסיכולוגי: "אני נוכח. שמעתי אותך. אני מגיב לקיומך". כשאנחנו רואים את הסימנים האלה, מתפוגגת לרגע תחושת חוסר הוודאות. גם אם אין תגובה, עצם הידיעה שההודעה נפתחה, יוצרת סוג של קשר שקט.

לעומת זאת, כשאין שני סימני וי כחולים, מתעורר חלל רגשי. המוח מייד מתחיל לשאול שאלות: אולי הוא לא ראה? אולי היא מתעלמת? אולי קרה משהו? חוסר הידיעה הזה, שמבחינה טכנית הוא חסר משמעות, עלול להצית סערה רגשית של ממש.

מדוע אנשים בוחרים לבטל את שני סימני הווי הכחולים? הסיבות לכך מגוונות, אך רובן נעות סביב שני צירים: שליטה וגבולות אישיים.

בעידן שבו כולנו זמינים תמיד, הבחירה לבטל את האות הזה היא דרך לאנשים, שלעיתים מרגישים חנוקים, להחזיר לעצמם פיסת חופש. הם לא רוצים להסביר למה ראו ולא ענו, הם לא רוצים להרגיש אשמים על תגובה מאוחרת. עבורם, הסתרת שני סימני הווי הכחולים היא הצהרת פרטיות: "אני לא חייבת לדווח מתי קראתי, ולאף אחד אין זכות לצפות ממני לתגובה מיידית".

יש גם מי שמסתירים מתוך חרדה חברתית או רגישות יתר: הם רוצים להימנע ממבוכה או מעימותים. אם מישהו רואה שהם קראו אך לא ענו, עלול להיווצר אצלו מתח או שעלולים להתעורר ריחוק או ביקורת. לכן עדיף להסתיר מראש את האפשרות שיֵדעו.

ויש כמובן את אלו שמסתירים פשוט מתוך הרגל או הגנה רגשית – כדי לצמצם עומס תקשורתי, להימנע מהשוואות ולשמור על שקט פנימי בעולם שמודד הכול בזמן אמת.

ומה עם אלו שלא מסתירים ורוצים לדעת? עבורם, הידיעה שמישהו ראה את ההודעה היא לא רק סקרנות, אלא צורך אמיתי בקשר, בהכרה ובביטחון רגשי. אנשים אלו אינם בהכרח אנשים "פולשניים", אלא הם מבקשים ודאות. בעולם שבו קשר עין, מגע, קול והבעות פנים הומרו באימוג'ים ובהודעות קצרות, שני סימני הווי הכחולים הם כמו "אישור חיים": מישהו שם, בצד השני, הבחין בנו.

מנקודת מבט פסיכולוגית, אפשר לראות כאן ביטוי לצורך האנושי הבסיסי להיות נראים. לאו דווקא הצורך בקבלת תשובה, אלא הידיעה שמישהו הבחין בנו. הסתרת שני סימני הווי הכחולים, יכולה להיתפס כהעלמת מבט. מי שזקוק לדעת אם קראו את הודעתו חש לעיתים כאילו קשר העין נעלם.

תופעת הסתרת סימני הווי הכחולים מדגישה את השונות האנושית הניכרת גם במרחב הווירטואלי. יש אנשים תקשורתיים, פתוחים, מיידיים, הרואים בוואטסאפ שיחה מתמשכת, שסימני הווי הכחולים הם חלק ממנה. לעומתם, אחרים רואים באפליקציה כלי עבודה בלבד, ולא מרחב רגשי.

כששני הסגנונות הללו נפגשים, נוצרות אי-הבנות. האחד מפרש חוסר תגובה כהתעלמות, השני רואה בו מרחב נשימה. האחד בודק מתי "נראתה לאחרונה", השני מבטל את "נראה לאחרונה" כדי לשמור על שלווה. וכך, במערכת יחסים אחת יכולה להתפתח "מלחמת עולם" זעירה על רקע שני סימני וי כחולים, או היעדרם.

בסופו של דבר, חשוב לזכור, שגם הסימנים הכחולים עצמם אינם מבטיחים דבר. ייתכן שאדם קרא את ההודעה ולא הספיק לענות, ייתכן שנבהל, שכח או פשוט לא ידע מה לומר. הידיעה שקרא אינה מעידה על הרגשתו. שני סימני הווי הכחולים מעניקים לנו תחושת שליטה, אך היא מדומה. וכך, התלות בהם חושפת לא פעם את הפגיעות שבקשרים האנושיים בעידן הדיגיטלי. אנחנו רוצים ודאות מוחלטת, אך קשר אמיתי נבנה דווקא על אמון, לא על מעקב.

אפשר לראות בביטול הסימנים הכחולים גם הזמנה לאמון. אמון בכך שאם מישהו רוצה להגיב, הוא יעשה זאת בזמן שלו. אמון בכך שקשר אמיתי לא נמדד בשעה או בצבע, אלא בכוונה, בזיכרון, בהקשבה. אולי ההסתרה הזו נועדה להזכיר לנו שצריך לשחרר קצת, ולהחזיר לתקשורת את המקום האנושי, הלא-מדויק, הלא-מיידי.

שני סימני הווי הכחולים הם יותר מסימן טכנולוגי – הם סמל תרבותי לזמינות, לאינטימיות ולגבולות. מי שמסתיר אותם מבקש חופש. מי שזקוק להם – מבקש נראות.

בין הרצון לדעת לבין הזכות לשמור לעצמנו יש מרחב עדין של תקשורת, שבו כולנו נעים כל הזמן, עם הרבה כוונה, לא מעט רגש, וקצת פיקסלים כחולים.

גילוי נאות: אני משאירה את שני סימני הווי כחולים בוואטסאפ.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. כשאני שולח מסרון למישהו חשוב לי לדעת שהוא קרא אותו. אחרת אולי אצטרך להתקשר אליו כדי לוודא שקיבל. הרעיון של יכולת לדעת אם המקבל נחשף למסר חשוב

  2. אני כל הזמן מתלבטת בנושא, וכל אחד מעץ לי דבר אחר

  3. כל אחד נוהג לפי רצונו ומאפייניו ונסיבותיו. טוב שיש אופציות

  4. כל אלה ש"מבינים" במה שקורה ברשת מוחקים את אופציית הסימנים הכחולים. כל אלה "שלא מבינים" משאירים את ברירת המחדל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מישיגן פינת רהט

המהפך בקונגרס, ההצבעה ברהט והשפעתם על עתיד ישראל

דילוג לתוכן