האם אפלטון היה טכנופוב?

בדיאלוג "פיידרוס" (שנכתב כנראה בשנת 360 לפנה"ס) אפלטון מבטא דעה ביקורתית חריפה על השימוש באלפבית. עלינו לזכור שאפלטון נולד במאה החמישית לפנה"ס, כמאה שנה אחרי שהיוונים למדו מכותבי עברית כיצד לכתוב. היוונים לא קיבלו את האלפבית המקורי, שהיה שיטה לייצוג רעיונות, אלא הפכו אותו ל"אלפבית פונטי" –שיטה לייצוג צלילי דיבור. רק במאה ה-12, כלומר כ-1,800 שנה אחרי הטמעת הכתיבה, התחילו האירופים בשחרור מקיף של הכתיבה מכבלי הדיבור (Illich, 1993). ייתכן מאוד שהביקורת של אפלטון נבעה מההצמדה בין הכתיבה לדיבור. כמובן, אנו שמים לב גם לעובדה שכתבי אפלטון נוסחו כדיאלוגים מפורשים, כלומר כמייצגים תיעוד של שיחה בין בני-אדם.

רבים טוענים שאפלטון התנגד לטכנולוגיה חדשה פשוט משום שהייתה חדשה. כדי להבין את התנגדותו, נשמע מה טען אפלטון בפיו של סוקרטס. בדיאלוג "פיידרוס" מוצג סוקרטס כמתאר מפגש בין המלך תמוז לבין האל תוֺת, מי שהמציא את קוביות המשחק, את החשבון ואת האותיות. האל תות משבח את יתרונות השימוש באותיות, והמלך משיב לו:

"זה, כך אמר האל תות, יעשה את המצרים לחכמים ויספק להם זיכרונות יעילים יותר וזאת במיוחד טוב גם לזיכרון וגם לפיקחות. תמוז השיב: אוה! תות, הגדול בממציאים, אבי האמנות או הממציא שלה, אינו תמיד השופט הטוב ביותר של השימושיות או חוסר השימושיות של המצאותיו, עבור המשתמשים בהן. ובמקרה הזה, אתה, שהנך אבי האותיות, מאהבתך האבהית לילדיך שלך, נסחפת לייחס להן איכות שאינה יכולה להיות שלהם. מכיון שהתגלית הזאת שלך תגרום לשיכחה בנשמות הלומדים, כי הם לא ישתמשו בזיכרון שלהם, הם ישימו את אמונם בתווים החיצוניים הכתובים, ולא יזכרו בעצמם. התגלית המיוחדת שגילית אינה אמצעי לזיכרון אלא להיזכרות, ואתה תספק לתלמידיך לא אמת, אלא הדמיה של אמת; הם יהיו מאזינים של הרבה דברים והם לא ילמדו דבר; הם יציגו את עצמם כידענים, אולם בדרך כלל הם לא ידעו דבר; הם יהיו חברה טרחנית, בעלי תדמית של חוכמה, ללא המציאות שלה."

כדי להתייחס אל טענתו של המלך תמוז ולהבין כיצד השימוש באותיות יגרום "לשיכחה בנשמות הלומדים, מכיון שהם לא ישתמשו בזיכרון שלהם.. ולא יזכרו בעצמם", יש להבין את תורת הידיעה של אפלטון. לו אני אחראי לתרגום הדברים, הייתי מנסחם כך: "התגלית הזאת שלך תגרום לשיכחה בנשמות הלומדים, מכיון שהם לא ישתמשו בידיעה שלהם, הם ישימו את יהבם בתווים החיצוניים הכתובים, ולא ידעו בעצמם. התגלית המיוחדת שגילית איננה אמצעי לידיעת תכנים אלא להיזכרות במה שנאמר אודותיהם, ואתה לא תספק לתלמידיך אמת, אלא הדמיה של אמת…". בניסוח פשוט יותר: הלומדים תכנים מאותיות יצטטו בלי הבנה ולא ידעו את התכנים. הם יזכרו את המילים ולא ישימו לב לתכנים.

אני משאיר לקוראים להשלים את השכלתם (אם יש צורך בכך) בהבנת תורת הידיעה של אפלטון והקשר שלה לזיכרון. אני אפרט כאן סוגייה שמתגלה מתחת לדיון הזה ואשר השלכותיה על הלמידה פועמות גם בימינו.

השימוש באותיות הביא אותנו עד לפסגת הטכנולוגיה התווית – המחשב וכל נגזרותיו – המבוססת לגמרי על תווים. אך משום מה, השאלה הפשוטה: "האם כל תוכן ניתן לייצוג מלא בעזרת תווים?" לא נדונה בכל פעם שדנים בעמדתו השמרנית של אפלטון או במסקנות הנובעות ממנה.

אם התשובה לשאלה היא חיובית, אז ידיעת הכתוב, תמיד, יכולה להספיק ללימוד התוכן הנכתב. אם התשובה היא חיובית, אז הדמיה של אמת באמצעות תווים היא אמת, וטענתו של תמוז מאבדת את תוקפה. אם התשובה היא חיובית, אז מאגרי הנתונים, מכל הסוגים והגדלים, מכילים תכנים ויכולים להכיל ידע, ויש צורך רק בהוראת המיומנויות הדרושות כדי להבטיח נגישות לתכנים האלה. כלומר, אם התשובה לשאלה היא חיובית, אזי יש הצדקה לכלל תכניות התקשוב של משרד החינוך ולדומות לה. אם התשובה היא חיובית, אז אפשר להעביר מושגים – מחשבות, רעיונות, תכנים, אידאות – לטקסטים כתובים ואין צורך להבחין בין מונח למושג. כלומר, כל מי שמאמין שמושגים מורכבים רק ממילים יצטרך להסיק שהוא מאמין בתשובה החיובית. הלוא כל מה שמבוטא במילים ניתן לכתיבה.

אשאיר לקוראים לבדוק את נטיית לבם. אני, אישית, נתקלתי בעשרות רבות של עמיתים וסטודנטים המאמינים בלב שלם בהשלכות של התשובה החיובית שפורטו כאן, אם לא בתשובה החיובית במפורש, קרי בטענה שכל תוכן אכן ניתן לייצוג מלא באמצעות תווים. מעטים שמים לב לכך שאם התשובה לשאלה שלילית, אז כל אחת מההשלכות שפורטו כאן איננה מובנת מאליה, וכמה מהן אפילו מאבדות את תוקפן.

לעומת זאת, רבים מאמינים שידע מדעי אולי ניתן לייצוג מלא על-ידי תווים, אך כל מה שקשור בערכים לא יכול להיתחם במסגרת אלפביתית. כל מי שמאמין בחשיבות החינוך הבלתי-פורמלי, מאמין שקיימים תכנים שאי אפשר ללמוד באופן מושלם באמצעות קריאת טקסטים. כל אלה סבורים, למעשה, כי השימוש הפנאטי והטוטאלי בטכנולוגיית האלפבית עלול לפגוע באיכות החינוך. האם נכנה אותם 'טכנופובים'?

עד כאן נסוב הדיון על אמונות ביחס לתכנים וביחס לאפשרות ייצוגם בעזרת האלפבית. כמה מהקוראים יופתעו לגלות כי יש מדענים המאמינים שחלק חשוב מהתכנים של הידע המדעי איננו ניתן למיצוי בטקסטים. ריצ'רד פיינמן רמז על כך בהרצאתו המפורסמת לבוגרי קלטק מחזור 1972, ביחס ליושרה מדעית (פיינמן, 2006). אלן סוקאל וז'אן בריקמונט דנים בכך בהרחבה בספרם העוקצני Intellectual Impostures ומצהירים במפורש כי "המדע הוא משימה רציונלית, אך קשה לקידוד" או "קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לנסח חוקים לשיטה המדעית".

בהקשר זה, אני חייב לציין שהניתוח של רעיון האובייקטיביות של המציאות, האהוב כל כך על מקדמי המחקר האיכותני (לדוגמה, שלסקי ואלפרט, 2007), איננו רלוובנטי לדיון הנוכחי. אפלטון אמנם מזכיר את האמת כסובלת מייצוגיה הטקסטואליים, אך השאלה שבה מיקדתי את הדיון כאן לא נסובה על המציאות אלא על ייצוגם של תכנים, של מחשבות ושל רעיונות.

בעיית הייצוג הטקסטואלי של "כל תוכן שהוא" קיבלה תשובה שאיננה מסתמכת על אמונה פרט לאמונה בכוחה של הלוגיקה. כבר במאה ה-19 התגלתה הוכחה לוגית חד-משמעית לכך שיש תכנים שלא ניתן לייצגם באופן שלם באמצעות טקסטים תוויים כל שהם: בשנת 1891 הוכיח קנטור שלא תיתכן התאמה חד-ערכית שלמה בין קבוצה נתונה כל שהיא לבין קבוצת כל הקבוצות החלקיות שלה. במונחים של הדיון הנוכחי, קנטור הוכיח שלא ניתן לייצג את כל התכונות של איברי קבוצה נתונה באמצעות איברי הקבוצה עצמה. כידוע לכל תלמיד בבית-ספר יסודי, כל המספרים הטבעיים ניתנים לייצוג על-ידי טקסטים, אבל, לפי ההוכחה של קנטור, לא כל התכונות של המספרים הטבעיים ניתנות לייצוג על-ידי טקסטים. זה היה הצעד הראשון בהריסת האמונה בכוחו של האלפבית לבטא את תוכני המתמטיקה.

אפשר להשיג את הפתרון השלילי הזה באמצעים לוגיים מכיוון שמושג הטקסט האלפביתי יכול להיות מוגדר היטב, אם רק נשתחרר מהכפייה להצמיד טקסטים לתכנים. אנו חייבים להשתחרר מכפייה זו, אם אנו מעמידים במבחן את הרעיון של קידוד כל התכנים באמצעות סדרות של תווים. כלומר, לצורכי הדיון שלנו, יש הגדרה ממוקדת ופשוטה יחסית: טקסט הוא סדרה (סופית) של תווים, כאשר התווים עצמם נלקחים מאוסף סופי ומסוים של פריטים הניתנים לחישה.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 נעצו אמיל פוסט, קורט גו'דל ואלפרד טארסקי את המסמרים האחרונים בארון שבו נקברה האמונה הזו. הגדיל לעשות אמיל פוסט שהכריז על עבודתו: "זאת תוצאה של ניתוץ-פסלים, מנקודת המבט של הלוגיקן הפורמלי, כי פירושה הוא שלוגיקה חייבת להיות בלתי-פורמלית, לא רק בחלקים מסוימים שלה (כמו בפעולות שלה) אלא בעצם הפעולה המהותית שלה. יתר על-כן, מותר לנו לכתוב: התהליך הלוגי הוא ביסודו יצירתי." (Urquhart, 2009). מי שרוצה להבין את הבסיס הלוגי להכרחיות החינוך הבלתי-פורמלי, מופנה אפוא ללימוד הלוגיקה הפורמלית עצמה.

אם נחזור אל אפלטון, נוכל להבין שהוא לא התנגד לשימושים בטכנולוגיות הכתיבה. הוא לא היה טכנופוב. הוא הבין את מגבלות הטכנולוגיות, ולכן הציע דרך להתמודד איתן באמצעות כתיבת דיאלוגים במקום ביטויים מפורשים של ידע. הוא הקים את בית המדרש הראשון בתולדות המערב לחינוך פילוסופי בלתי-פורמלי, מה שלימים ייקרא "האקדמיה של אפלטון". השימוש בכתיבה הדיאלוגית לא סתר את הבנת המגבלות של השימוש באותיות. אדרבא, אפשר לראות בו צעד ראשון לגישור טכנולוגיה ספרתית עם חינוך איכותי (גודמן, 2012). סמינריונים אקדמיים ממשיכים במסורת הזו, כי דיאלוגים ביקורתיים נחוצים לבניית ידע ציבורי.

הטכנולוגיה הספרתית, שביסודה היא טכנולוגיה תווית לעילא ולעילא, איננה פותרת אותנו מהניתוח של אפלטון. לראיה, בימינו התלמידים במוסדות האקדמיים נוטים לצטט ביטויים טקסטואליים מוכנים מראש, במקום לנסות לבטא מחשבות. זה הפתרון שלהם להתמודדות עם מגבלות הייצוג התווי. עם זאת, הבנת הטכנולוגיה החדשה פותחת אפשרויות חדשות לעקיפת המגבלות החינוכיות של הייצוג התווי. באפשרויות אלה אדון בבלוגים נוספים.