מדוע הזיכרון שלנו אינו נמצא בשרתים של גוגל

עיקר טענתי במאמר זה הוא ששמירת נתונים בלבד איננה מספיקה ליצירת זיכרון. בכך אני סותר עמדה מקובלת בתחום הטכנולוגיה הדיגיטלית מאז שעוצבו המחשבים הראשונים ולהתקנים לאגירת נתונים נקראו "זיכרון". אם כן במאמר זה אני קורא תיגר על יסודות הטכנולוגיה החדשה ועל תפיסתנו אותה זה עשרות שנים באמצעות מטפורות רופפות.

לפני ימים אחדים נשלח אליי קישור אל המאמר "האונה השלישית של מוחנו" של ד"ר אושרי בר-גיל, שפורסם ביום 28 באוגוסט 2022 ב"אלכסון". מאמר זה היה מבוסס על עבודת הדוקטורט "העצמי של גוגל – תפישת העצמי בעידן המידע", שנעשתה ביחידה ללימודים בין תחומיים באוניברסיטת בר-אילן. במשפט הראשון במאמרו בר-גיל מצהיר ש"הזיכרון שלנו נמצא בענן של תאגיד". כלומר הזיכרון שלנו מצוי, כביכול, בשרתים של גוגל.

במאמר הזה אדון אפוא בקשר שבין נתונים דיגיטליים או תוויים – סדרות סופיות של סדרות סופיות של תווים – שיכולים להישמר בחווֹת השרתים של גוגל ובין הזיכרון. בעיקר אתרכז בסוגיה, האם רישום של נתונים במצע כלשהו יכול לתפקד כתחליף של הזיכרון האישי שלנו.

אתחיל בדוגמה יום-יומית שיכולה לערער את ההחלפה הזאת. אינני יודע כמה מכם הקוראים נוהגים כמוני, בדרך מבישה אולי, לכתוב הערות (בדרך כלל בעיפרון) בשולי ספרים עיוניים במהלך קריאתם. רישום ההערות בשולי הספרים יכול להיחשב כיצירת מערכת לזכירת רעיונות, או לזכירת תגובות שלי על מה שקראתי. במקרים רבים הערות אלה נכתבו כדי להזכיר לי רעיונות לכתיבה באתר הזה. והנה, לא פעם קרה לי שלאחר כמה שבועות חזרתי אל הספר ועיינתי בהערות שלי, ונתקלתי בהערה או שתיים שפשוט לא הבנתי אותן. לא הבנתי אותן ולא את ההקשר שבהן נכתבו. פשוט נשכח מזיכרוני מה רציתי להביע בהערה. עובדות כאלה מספיקות להוכיח לי שאגירת נתונים בלבד, במצע כלשהו, איננה יכולה לתפקד כזיכרון ללא תמיכה מזיכרון אנושי קיים הנוסף על הנתונים שנכתבו בדפי הספר. כלומר זיכרון בזיכרון עשוי.

הדוגמה הזאת מוסיפה נדבך לסוגיית הפקת מידע מנתונים ומערערת גם את הזיהוי הפשטני של מידע עם נתונים. סוגיה זו נדונה בכמה מאמרים קודמים, שבראשון שביניהם, מנתונים עד למידע: בשלושה מסלולים לשלושה סוגי מידע, נפרשה סוגיית הפקת מידע מנתונים ובעיקר חשפתי את מורכבותה.

עליי לציין במפורש שאינני הראשון שדן באיכות הזיכרון של אלה המשתמשים במאגרי נתונים כתחליף לזיכרון, אבל גם אין זו הפעם הראשונה שאני עצמי כותב על הסוגיה באתר הנוכחי. כבר לפני שמונה שנים (!!) כתבתי מאמר באתר זה על הביקורת של אפלטון על התפיסה שטקסטים כתובים יכולים לתפקד כזיכרון. רבים זלזלו בביקורת זו של אפלטון והביאו אותה כדוגמה לתגובה שכיחה ל"טכנולוגיה חדשה" של שמרנים הסולדים מחידושים – ואני מציע לכם לקרוא מחדש מה כתב אפלטון לפני למעלה מ-2,500 שנים ולבדוק, האם הוא לא תיאר במדויק את השפעת הכלים הדיגיטליים החדישים עלינו?

אפלטון, בדיאלוג "פיידרוס", כתב "התגלית הזאת שלך תגרום לשיכחה בנשמות הלומדים, מכיון שהם לא ישתמשו בידיעה שלהם, הם ישימו את יהבם בתווים החיצוניים הכתובים, ולא ידעו בעצמם. התגלית המיוחדת שגילית איננה אמצעי לידיעת תכנים אלא להיזכרות במה שנאמר אודותיהם, ואתה לא תספק לתלמידיך אמת, אלא הדמיה של אמת. הם יציגו את עצמם כידענים, אולם בדרך כלל הם לא ידעו דבר; הם יהיו חברה טרחנית, בעלי תדמית של חוכמה, ללא המציאות שלה". בניסוח פשוט יותר: הלומדים תכנים מאותיות יצטטו דברים שנאמרו על ידי אחרים, בלי הבנה של התכנים. הם יזכרו את המילים ולא ישימו לב לתכנים. הם ישימו לב לדברי בני השיחה שלהם אך לא לתוכני דבריהם.

אפלטון בעצם טוען שטקסטים ומאגרי נתונים הם כלים טובים להיזכרות, כלומר לגירויים המעוררים תגובה של זיכרון, בשעה שזיכרון דורש ידיעה כדי לא לגלוש לעמדה של טרחנות והעמדת פנים של ידיעה.

ההתעקשות על התייחסות אל מאגרי נתונים ועל טקסטים כאל מאגרי זיכרונות משטחת את הבנתנו את מהות הזיכרון האנושי, מדללת את תפיסתנו את השכל האנושי, ואפילו משטחת את תפיסתנו את מורכבות הטכנולוגיה החדשה גם יחד. כלשונו של אפלטון, אנו נעדיף הדמיה של אמת על פני אמת. הוא הבחין בין היזכרות (כתגובה ללא ידיעה) ובין זיכרון (כתגובה על נתונים הנתמכת בידיעה שקיימת מעבר לנתונים). היזכרות איננה מספיקה לנו, ובוודאי לא להישגי למידה שמעבר לשינון.