מה מזיק יותר, המדיום או המסר?

האם ניתן להתמודד עם הנזק שנגרם על ידי הסמארטפונים?
תמונה של שפי
פרופסור יהושפט גבעון

שוב ושוב אני מזכיר את מרשל מקלוהן, שעוד בשנת 1964 הזהיר אותנו מפני ההשפעה המכשפת של המדיה הנובעת מאי-הבנתה. הוא בחר בסיסמה הקליטה "המדיום הוא המסר" ככותרת לפרק הראשון בספרו המפורסם "הבנת המדיה". בפרק זה הוא מתאר את התסמין הראשון של אטימות החושים הנובעת מאי-הבנת המדיה: המדיום עצמו נהפך למסר.

התמכרות היא ביטוי מסוים של אטימות, וכאשר דנים בסמארטפונים, האטימות מתבטאת גם בהיעדר מודעוּת להתמכרות. במקום למקד מאמצים נגד ההתמכרות, אנו מודאגים מאוד מהחשיפה לתכנים הבעייתיים. אנו מקדישים מאמצים לחסימת המסר, ובדרך כלל נמנעים מחקירת הסיבה להתמכרות למדיום. קל להיווכח שההתמכרות מכה בנו מכל עבר. צאו לרחוב והתבוננו בעוברים ובשבים. הבעיה העיקרית בהתמכרות היא שבדרך כלל מתעלמים ממנה. ראו למשל במאמרו של ד"ר שי ענבר, המשווה את האינטרנט לחומר נפץ מסוכן, או בדבריה של ד"ר אסף מירב באתר ערוץ 7 מיום 9 בספטמבר 2019. בלי להכיר בקיומה של ההתמכרות ומבלי להבין את הגורמים שלה, אנו וילדינו נהפכים לעדר של עבדים של השליטים החדשים – שליטים היודעים לנצל את ההתמכרות הזאת כדי להגדיל את רווחיהם.

אנחנו חוששים לפרטיות שלנו ולא שמים לב לחופש הבחירה שלנו, הנאכּל בהתמדה על ידי הטכניקות השיווקיות החדשות. חירות הפרט נפגעת ממגע מתמיד עם המכשירים "החכמים" בגלל שתוכניהם מעוצבים על ידי יצרנים המנצלים את הידע המתקדם ביותר של מדעי ההתנהגות בעיצוב התנהגויות התורמות למשווקים. פעם השיווק היה מצומצם לבחירת מוצרים "המתאימים לצרכינו"; היום השיווק מופעל כדי לעצב את התנהגותנו ואת צרכינו, כדי שנבחר את המוצרים המתאימים למשווקים. לפי תפיסת עולמי, הנזק לחירות הפרט מסוכן יותר מחשיפה לתכנים אלו או אחרים, ויהיו אלימים ומתועבים ככל שיהיו.

לכאורה, נדמה שאני טוען שהמדיום – המכשיר – משפיע לרעה על ילדינו יותר מאשר המסר, כלומר יותר מאשר התכנים הנוראיים שיכולים להגיע אליהם בלי השגחה קפדנית או בלי השכלה מתאימה. אבל ניצול מדעי ההתנהגות איננו תולדה של המדיום, אלא של החלטות יצרניו. החלטות אלה הן תוצאה של בחירת היצרנים והסכמת המשווקים. היצרנים מסתירים את החלטותיהם ובחירותיהם – ואת אחריותם – מאחורי מסווה מסולף של הכרח טכנולוגי. כמובן, למדיום הטכנולוגי הדיגיטלי יש תכונות המתקשרות היטב להתנהגות רובוטית. אבל אין שום הכרח טכנולוגי הכופה עלינו את הפיכת הפלט של המדיום לאמצעי ממכר.

כדי להבין את המצב, שושנה זובוף בספרה על היווצרות הקפיטליזם החדש (מעמוד 183 ואילך) מתארת את רשת האינטרנט כעוגה בעלת שתי שכבות, המורכבת משני טקסטים ענקיים מקבילים: "הטקסט הגלוי" ו"הטקסט המוסתר". הטקסט הגלוי, כשמו כן הוא, גלוי לעינינו ואנו משתמשים בו לתועלתנו. בו מתגלמת התועלת הרבה באינטרנט. למשל טקסט זה מספק אפשרות רבה להתערבותנו בו. כאשר אנו כותבים תגובות, מציגים עמדות (פוסטים) בפינת הרשת החברתית שלנו ומפרסמים תכנים באתר שלנו, אנו עורכים את הטקסט הגלוי. אנו גם יכולים ללמוד בעת ביצוע תהליכים כאלה, כי כתיבה, כידוע לנו, מלמדת. אבל בטקסט הגלוי מתגלים אפקטים שאינם בשליטתנו, כמו סדר הפריטים בפלט של חיפוש ברשת ובחירת מודעות הפרסומת המוצגות לעינינו באתרים כאשר אנו גולשים בהם. אפקטים אלה נקבעים על ידי הטקסט המוסתר, שהוא מוסתר מעינינו באמצעי הסתרה עילאיים שלא נפרצו עד כה.

בטקסט המוסתר נמצאים לא רק האלגוריתמים הסודיים של גוגל ושל פייסבוק לקביעת סדר של פריטי תוכן, אלא גם התוצאות של הניתוחים הסודיים שלהם שנערכים על התנהגותנו ברשת. בימים אלה ממש ענקי הרשת מרחיבים את שליטתם גם בהתנהגותנו בעולם הממשי. כשמדובר על "האינטרנט של הדברים", מדובר בהרחבת הקשר לאינטרנט של עצמים המופעלים בידינו בחיי היום-יום שלנו, בעולם הדברים. הרחבה זו מאפשרת קציר של נתונים על התנהגותנו היום-יומית כחומר גלם לאלגוריתמי הניתוח הפועלים בטקסט המוסתר. הרחבה זו מאפשרת לטקסט הגלוי להתערב בעיצוב התנהגותנו לטובת מטרותיהם של הלקוחות של ענקי הרשת.

כאשר אנשי חינוך תמימים מתלהבים מאפשרויות השימוש בסמארטפונים בכיתות לשם לימוד, הם בבורותם מרחיבים את חשיפת ילדינו לעיצוב אוטומטי של התנהגותם. כאשר הורים מספקים לילדיהם סמארטפונים כדי לשלוט בהתנהגותם, גם הם חושפים את ילדיהם לעיצוב התנהגותם למטרות רווח של המשווקים. חשיפה בררנית לתכנים איננה מנתקת את ילדינו ממִבְצעי עיצוב ההתנהגות החדישים.

הפתרון הקיצוני לבעיה זו הוא ניתוק מוחלט של ילדינו ממכשירים שמשעבדים אותם בידי הקפיטליזם החדש, כפי שאנו מנתקים אותם מסמים ומחומרים מסוכנים אחרים. ייתכן שקיימים פתרונות יעילים שהם פחות קיצוניים, אבל לא משקיעים מספיק מאמצים בגילויים ובפיתוחם. גורמי ממשל נאורים יכולים לחייב את תאבי הבצע האלה לחשוף את בסיסי הנתונים המכילים פרטים על התנהגות המשתמשים. אמנם קיים חוק, למשל חוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981, שאוסר על הסתרת "מאגרי מידע" מעיני אלה שפרטיהם נאגרים בהם. אבל ענקי הרשת, כמו גוגל, מתחכמים ומתחמקים מיישומו. הם טוענים שאינם שומרים על הפרטים שסיפקתם להם בפרופיל האישי שלכם. הם רק שומרים, בטקסט המוסתר, תכונות של התנהגותכם שמאפיינות אותה ואתכם בדקדקנות, כדי להשפיע עליכם. ואז הם מוכרים למשווקים את האפיון הזה, המאפשר את השליטה בהתנהגותכם.

חשיפה ציבורית של פרטים על הטקסט המוסתר תכריח את תאבי הבצע לפעול ביתר שקיפות, אבל הם לא יוותרו בקלות על שליטתם בהתנהגותכם ובהתנהגות ילדיכם. כל זה קורה במסגרת של אמונה בהשפעה הכול-יכולה של ״הטכנולוגיה״, אמונה שמסתירה את הבעיה העיקרית בהתמכרות: עצם ההתמכרות היא נזק למשתמשים ולחברה, ואפשר לטפל בה רק אם מגלים, מבינים וחושפים מה גורם לה. צריך להבין שהתמכרות זו איננה נובעת מתכונות "הטכנולוגיה" ואיננה נגרמת על ידי הטכנולוגיה. היא נובעת מהמודלים העסקיים שבחרו תאבי הבצע כדי לנצל את הידע החדיש במדעי ההתנהגות למטרותיהם העסקיות.

מצער הוא שחוקרי מדעי ההתנהגות אינם מפתחים טכניקות לשחרור ילדינו מהתמכרויות שונות. במקום לחסן את ילדינו מהשפעות ממכרות, הם עסוקים בפיתוח שיטות לעיצוב התנהגות למכירה ליצרני הטכנולוגיה. ילדינו מקבלים מהם טובות הנאה בתהליך שממכר אותם לשימוש מתמיד בכלים החדשים. וכך, יש לכלים האלה גם יתרונות וגם חסרונות. גם לסמים הקשים יש יתרונות וחסרונות. כדי להעריך את היתרונות והחסרונות בצורה מאוזנת צריך להבין היטב את הכלים האלה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. קל לי לקבל את דעתך. יש קיצוניים ששוכחים את העובדה הזא ורק קוטלים את הטכנולוגיה הזאת ומחפסים את הפסול. אז בקיצור על כולנו לחזק את היתרונות ולנטרל את החסרונות באמצעות חוקים וחינוך והסברה ועוד ועוד.

    1. ביקורת שלילית אינה מסוגלת לקטול, אלא לבדוק אפשרויות לתיקון.
      לפי העמדה שלך, כל הממציאים פסולים, מכיון שהם מתמקדים בחסרונות, כדי להמציא פתרונות טובים יותר ואינם מבזבזים את זמנם ביתרונות, שממילא הם טובים.

  2. ופוטנציאל שלילי. כך המציאו את הנשק, והאטום, ו…..
    אבל האם היה עדיף להשאר על העצים?

    1. על העצים, מכיון שהם שולחים את ילדיהם לבתי-ספר שבהם אסןר להביא, לא סמרטפון, לא אייפד ולא מחשב נייד. מה הם יודעים שאתה מסרב לדעת?
      ביקורת על נזקים "של טכנולוגיה" הכרחית לשיפורה, אחרת לא היינו יורדים מהעצים, כי לחיים על העצים היו יתרונות רבים…

  3. אפשר ורצוי לאסור ולמנוע באופן טכני, את השימוש בטלפונים סלולריים בתחומי בתי ספר לסוגיהם. גם באוניברסיטה. אחד החסרונות של "ההתמכרות" היא שבחינות נהפכו לבדיחה עצובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך