האם אין בינה לספרים?

רבים דנים בבינה מלאכותית ביחס למחשבים ואיש אינו מייחס בינה מלאכותית לספרים. זמן רב תהיתי כיצד להסביר את האפליה הזאת, עד אשר נתקלתי בעובדות אחדות שרק הכבירו את מבוכתי.

בהזדמנויות רבות אני מזכיר את העובדה שקיימות תכונות האופייניות לכלים הדיגיטליים. למשל כדי להסביר מה זה "דיגיטלי" חייבים להתייחס אל ההרכב האופייני של הטקסטים האלפביתיים. חוקרי המחשוב הראשונים, שהגדירו בשנות ה-30 של המאה הקודמת כיצד מנגנונים מסוגלים לבצע חישובים יעילים, חד-משמעיים ומדויקים, הבינו שחישובים יעילים חייבים להתבצע באמצעים מדוקדקים שאינם פתוחים למחלוקת. הם סברו שבביצוע חישובים יעילים הכרחי השימוש בתווים. הם הבינו שבאמצעות ציורים אי אפשר לבצע חישובים כאלה. נסו לייצג בציור רציף את הגודל 2.4532 ס"מ והכפילו אותו פי 5.5. נסו לייצג בציור או בכלי מטבח נפוצים 4.765 גרמים של חמאה. הבחירה הטבעית של כל חוקרי החישובים הראשונים הייתה בקודים המורכבים מתווים, כפי שהמילים בשפה כתובה נכתבות בשיטה הטקסטואלית התווית. אפשר להתווכח על משמעות המילים בכל טקסט, בכל שפה, אפשר לחלוק על תוכן הדברים הכתובים במאמר הזה, אבל אי אפשר לערער על מבנה והרכב המילים הכתובות כאן. כלומר יש משהו משותף לספרים ולמנגנוני החישובים הדיגיטליים – הטקסטואליוּת שלהם. אלא שהטקסטואליות של המחשבים היא כנראה מיוחדת במינה.

אלן טיורינג, במאמרו משנת 1950, הכריז כי מבחינת חוקרי החישובים "מנגנון" ו"כתיבה" הם "כמעט בעלי משמעות זהה" (שם: עמ' 457). אחריו אדזחר דייקסטרה, מגדולי החוקרים של הנדסת תוכנה, טען ב-1962 ש"מכונה ושפה הן שתי פנים של אותו מטבע", ואילו ארתור ברקס, מי שהיה עוזרו של פון נוימן ולימים ראש היחידה למחקר בלוגיקה של המחשבים באוניברסיטת מישיגן, הצהיר ב-1963 כי "בגבולות מסוימים, תוכנה וחומרה מחליפות זו את זו". תוכנה היא טקסט ומדברי ברקס נובע שגם חומרה של מחשבים היא למעשה טקסט.

בתחום החישובים הדיגיטליים לא רק מנגנונים וטקסטים מתגלים כישויות חופפות ומתחלפות, אלא גם תהליכי החישוב עצמם. אם תנתחו ביטויים חשבוניים פשוטים, כמו למשל (7+13)*4 , תגלו שהם מייצגים תהליכי חישוב ולא רק עצמים מספריים. הקשר שבין מבנה לתהליך מתגלה גם ברגע שמנסים להבהיר מה מגדיר טקסטים המורכבים מתווים (בניגוד לתמונות או לציורים).

החוקרת הראשונה שעמדה על החשיבות המעשית והמקיפה של הבנת הטקסטואליות רבת-הישויות של השימוש במחשבים, הייתה שושנה זובוף מאוניברסיטת הרווארד. במחקרה האמפירי המקיף לקראת התואר השלישי, שפרסמה ב-1988 בספר "בעידן המכונה הפיקחית: עתיד העבודה והעוצמה", היא דיווחה על הדילמות המרכזיות שעמדו בדרכם של מובילי ההתמחשבות בשנות ה-70 בתעשייה, בעסקים ובעולם העבודה בכלל. הפרק החמישי של ספרה הוקדש לחידוש המהותי של שילוב המחשבים בתרבותנו, שאותו זובוף ניסחה כך: "בכל המקרים שנחקרו, היכולת האינפורמטית של הטכנולוגיה הפיקה מדיום חדש של טקסט אלקטרוני אשר מבעדו אירועים, עצמים, טרנזקציות, תפקודים, פעילויות וידיעה ביצועית – בהיבטים ארגוניים שונים – יכלו להיות מופעלים או להיות נצפים." (שם: עמ' 179). היא טענה למעשה שניצול הפוטנציאל של המחשבים פירושו ניצול מלא של ריבוי הממדים הישותיים האלה שלהם: אירועים, עצמים, וכו'. לניצול שכזה היא קראה "ניצול אינפורמטי של הטכנולוגיה", כי היא הייתה מודעת שברוב ארצות תבל מדעי המחשב נקראו "אינפורמטיקה".

במחקרה היא גילתה שבמקומות עבודה שונים בחרו העובדים וההנהלה במסלולי שימוש וניצול שונים של פוטנציאל המחשבים. במקומות שהתייחסו אל השימוש במחשבים כנחרץ על ידי תכונות המיכון שלהם, לעובדים לא היה תפקיד משמעותי. במקומות אחרים הבינו העובדים או ההנהלה שהשימוש הנכון במחשבים נובע מההשכלה של המשתמשים ומהמעורבות שלהם בעיצוב הפעילות הממוחשבת. לשימוש כזה קראה זובוף "שימוש אינטלקטיבי" (שם: עמ' 75–76).

כך, במחקר הזה היא גם חשפה לראשונה, במקרה, עובדות שסותרות את האמונה בדבר ההשפעה "הנחרצת של הטכנולוגיה". המחשבים לא קבעו מסלול חד-ערכי לשימושים בהם (בעמ' 414). הבחירה בין להשתמש במחשבים כאמצעי צפייה עם מינימום השפעה עליהם ומינימום יצירה של המשתמש לבין השימוש בהם כאמצעי פעולה והפעלה עם מקסימום הכרעה ויצירה בידי המשתמש – בחירה זו לא נחרצה על ידי המחשבים אלא על ידי בני אדם.

כך היא ציטטה את אחד העובדים של תעשיית הנייר: "אם אינך מאפשר לאנשים לגדול ולהתפתח ולהחליט החלטות רבות יותר, זהו בזבוז של חיי אנוש – בזבוז של פוטנציאל אנושי. אם אינך משתמש בידיעה ובכישורים שלך, זה בזבוז של חיים. השימוש בטכנולוגיה במלוא הפוטנציאל שלה, פירושו השימוש באדם במלוא הפוטנציאל שלו" (שם). אם כך, אותו פועל בבית החרושת הבין מה שאנשי חינוך בימינו מתקשים להבין. למעשה, שושנה זובוף גילתה מחדש את תובנתו של מקלוהן משנות ה-60, שהטכנולוגיה משפיעה עליך כמו כישוף אם אינך מבין אותה.

והנה, בימינו, אנו נוטים לייחס לתוכנות מתוחכמות תכונות אורגניות מובהקות כמו בינה, על אף היותן יצירות טקסטואליות. ל"בינה" של הטקסטים המגדירים, בסך הכול, חישובים מתוחכמים, אנו קוראים לעתים קרובות "בינה מלאכותית". המונח בינה מלאכותית אינו משמש אותנו בהתייחסותנו אל הספרים הישנים. אם כך מה מבדיל את הטקסטים האלקטרוניים המספקים לנו בינה מלאכותית מהטקסטים הכרוכים בנייר? כיצד נוצרת האורגניוּת התבונית של הטקסטים במחשבים ומדוע איננו מגלים אותה בספרים הישנים?

יש המאמינים שזאת בדיוק תרומתה של האלקטרוניקה. הספרים הישנים היו כלים פסיביים ודוממים ואילו בעזרת האלקטרוניקה אנו יכולים ליצור תהליכים דינמיים שאינם ניתנים ליצירה בעזרת טקסטים המודפסים על נייר. אבל אם תקראו בספר "התבנית שבאבן: הרעיונות הפשוטים שביסוד פעולתו של המחשב" (שנכתב בידי דניאל היליס ויצא לאור בתרגום עברי בשנת 2000) תוכלו לגלות שאין לאלקטרוניקה תפקיד מהותי בעיצוב מכונות חישוב דיגיטליות. אפשר לבנות מנגנונים דיגיטליים אוטומטיים שאינם אלקטרוניים. היליס מתאר כיצד הרוסים ביקשו לעקוף את האלקטרוניקה (ואת האמריקנים) באמצעות בניית מחשבים מהתקנים הידראוליים. הוא תיאר גם כיצד ניתן לבנות מנגנונים דיגיטליים באמצעות חלקי משחק מפורסם, "הטינקרטוֹי" האמריקני. הוא עשה זאת בפועל במסגרת לימודיו ב-MIT בשנת 1975, יחד עם חברו ללימודים בריאן סילברמן. טיורינג, במאמרו העוקצני מ-1950, בלי כל היסוס קרא לאמונה שהאלקטרוניקה מגדירה את מהות המחשבים אמונה תפלה. אז היכן טמון סוד האפשרות ליצירת בינה מלאכותית מטקסטים מעשי ידי האדם? האם אפשרות זו איננה אפשרית בספרים המודפסים על נייר אלא רק במכונות?

והנה, בקוראי בספר "התפנית: הולדת המודרניות" מאת סטיבן גרינבלט (הוצאת מאגנס, 2017), מצאתי עדות לכך שההרגל לייחס ליצירות טכניות תכונות אנושיות איננו חידוש של ימינו. הספר עצמו, שאמנם פורסם בימינו, הוא שיר הלל לטקסט ישן, והוא מספק עדויות לכך שכבר במאה ה-14 התייחסו אל ספרים כאל יצורים חיים ופעילים. לדוגמה, בציטטה המיוחסת לפטררקה, בוגר אוניברסיטת בולוניה ואוניברסיטת מונטפלייה, מי שנתפס בעיני מחבר "התפנית" כמשפיע חשוב ביצירת תרבות העולם המודרני, נמצא כי "זהב וכסף, עדיים, בגדים של ארגמן, בתים של שיש, אחוזות מטופחות, ציורים של יראת שמים, סוסים מפורכסים וכיוצא באלה – הנאתם היא הפכפכת ושטחית; ואילו עונג הספרים חודר לעצמות. הם מדברים אלינו, הם משׂיחים עמנו, ונפשם נקשרת בנפשנו בקשר חי ועז." (מצוטט בעמ' 127 בספרו של גרינבלט). הספרים מתוארים אפוא על ידי פטררקה כבעלי נפש ותכונות אורגניות מלבבות.

מובן שבכל הזדמנות אחרת, הקורא השכיח שנתקל בתיאור שכזה לא היה מעלה בדעתו לקשר אותו לבינה המלאכותית. פטררקה היה משורר, והשימוש במטפורות ציוריות ודרמטיות הוא שכיח בשירה ובסִפרות ואינו דורש הנמקה או התנצלות. שימוש במטפורות ספרותיות איננו מעורר, בימינו לפחות, דיונים פילוסופיים ותחזיות מרתקות של עתידנים. אף אחד לא מִיפה את עקומת התפוצה של הספרים בימי הביניים, או את עקומת תפוקת בתי הדפוס במאות השנים שחלפו מאז הומצא הדפוס התווי, כדי לחשוף אפשרות של "הופעת סינגולריות". ספרים שימשו במוסדות אקדמיים רבים כאמצעי למידה והוראה עוד במאה ה-12, והיום מנסים להשתמש בטקסטים הדיגיטליים כאמצעי למידה והוראה. על מעמדם המוסרי של הספרים דיברו עוד לפני האינקוויזיציה. היום מדברים על מעמדה המוסרי של הבינה המלאכותית. למרות ההבדל הברור שבין הדינמיות של הטקסטים החדשים והפסיביות של הטקסטים הישנים, אי אפשר להתעלם מן ההקבלה בין ספרים ותוכנות.

פטררקה כתב את השבחים הנלהבים לספרים עתיקים לפני כשבע מאות שנה. והיום אנו מבינים ששבחים אלה הם בסך הכול מטפורות ציוריות ונועזות. אני מאמין שבעוד שבע מאות שנים, ואולי אף קודם לכן, נתייחס גם אל הביטוי "בינה מלאכותית" כאל מטפורה ציורית ונלהבת.