התקפי הדמנציה של התרבות הדיגיטלית (1)

במאמרים קודמים שלי באתר זה רמזתי במילים לא עדינות על ההתנהגות הלא כל-כך תבונית של העוסקים בבינה של מכונות. כעת אני מבקש להתמקד בתופעה כללית יותר של התרבות הדיגיטלית, ואקרא לה "דמנציה", או בעברית תקינה אך לא פופולרית "שיטיון" או "קיהיון". השימוש המטפורי במונח "דמנציה" מוצדק, כי בזאת אני פועל בהתאם למנהג המקובל לכנות התנהגויות בעייתיות בכינויים מטפוריים, למשל "מחלת נפש". בכלל, התרגלנו למונח "מחלה" ובה בעת אנו מאמינים במלחמת המינים (באבולוציה) ומשתמשים במונח "מחלה" כאשר מין של חיות זעירות – נגיפים או חיידקים – מצליח להכות בנו. ואולם, כאשר אנו מצליחים להכות בהן, אנו קוראים למאורע "הבראה". אז לדעתי משהו לא מובהר היטב לגבי המונח "מחלה" בכלל, ועל אחת כמה וכמה לגבי המונח "מחלת נפש". אם כן מדוע לא אוכל להשתמש בכינוי "מחלת נפש" כדי להצביע על תופעה של קריסת רעיונות בחברה או בתרבות, ולקרוא לה "דמנציה"?

כאשר לפני שנים ניגש אליי תלמיד שלי וטען שכותבי הספרים בתחום המחשבים מעתיקים אלו מאלו את המבואות מבלי לבדוק את נכונות הטקסטים המועתקים, וכך מפיצים סברות פגומות על תולדות המחשבים, חשבתי שמדובר לכל היותר בתופעה אחת, מקרית ומוגבלת. ואולם, בשנים האחרונות השתכנעתי לגמרי שהתרבות הדיגיטלית נגועה בדמנציה בהיקף נרחב שיש לה ביטויים ותסמינים רבים.

בראש ובראשונה, חשוב להכיר בכך שקיימת דמנציה מגדרית המסתירה מהציבור התמים את העובדה שהנשים היו גורם פעיל ומכריע בהנחת היסודות של המומחיוּת בחישובים ושל מדעי מכונות החישוב, הלוא הם מדעי המחשב. ציינתי במאמר קודם באתר הזה שיוצרי הסרט "משחק החיקוי" שכחו מה עשו הנשים בבלצ'לי פארק, וכך עשה גם כותב הביבליוגרפיה של טיורינג אנדרו הודג'ס. כאשר הוצג המחשב המסחרי הראשון, ENIAC, לעיני הציבור, הוצגו המהנדסים שבנו אותו ושכחו להציג את הנשים שהיו אחראיות לתכנותו. כאשר לימדו ברחבי תבל את שפת התכנות "קובול" במשך עשרות שנים, שכחו לציין שהייתה זו המצאה של אישה – גרייס הוֹפּר, שזכתה בחייה להוקרה ולפרסים רבים. לו הייתה זו התופעה היחידה של שכחה, או של השכחה, קל היה לחשוב שמדובר בהופעה חוזרת של היחס המפלה כלפי המגדר הנשי. קיומם של סוגי דמנציה נוספים יחייב אותנו להבין שהדנ"א של התרבות הדיגיטלית לקוי ומורכב הרבה יותר.

נוסף לדמנציה המגדרית, קיימת דמנציה אקדמית, המסתירה מאקדמאים רבים את משמעות תרומתם המעשית והמדהימה של מגדירי מושג החישוב, משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד לימינו ממש. אדגר דיילייט (Edgar G. Daylight), בספרו מ-2012 על "שחר הנדסת התוכנה" ובמאמרים מאוחרים יותר שלו, דיווח ששחקנים ראשיים בתחום המחשבים והתוכנה לא היו מודעים כלל לעבודתו של טיורינג, גם עשרות שנים אחרי שפורסמה בכתב עת מרכזי למחקרים במתמטיקה.

קיימת גם דמנציה התפתחותית המסתירה מאתנו פרשיות שלמות בתולדות המכשיר המופלא שנקרא "מחשב", תכונותיו המיוחדות ושימושיו. מה בדיוק ביצעה "מכונת ההפרשים" שבנה צ'רלס באבג' ומדוע הוא קרא לה כך? האם מוצדק לקרוא לה "מחשב"? מתי עוצב לשימוש מסחרי המחשב האישי הראשון? האם הפסקנו להשתמש במחשבים כי יש לנו טלפונים ניידים, אינטרנט וענן? ועוד.

וכנראה תרבות זו לוקה גם בדמנציה פרויקטלית. בשום פרויקט רציני, למשל של האגף הממונה במשרד החינוך בישראל על שילוב המחשבים במוסדות הכשרת המורים שלנו, לא נמצא התייחסות מקצועית אל עשרות פרויקטים קודמים ואל הלקחים שהופקו מהם. כאילו לא היו. בתרבות המהוללת של "עידן המידע" או אפילו "עידן הידע" לא נהוג להפיק לקחים מפרויקטים מאכזבים.

בחודשים האחרונים אפשר לגלות את התסמינים הברורים של הדמנציה הפרויקטלית כגלגול מפתיע וחוזר של "אפקט הספוטניק". כאשר ב-1956 שיגרו הסובייטים את הלוויין המלאכותי הראשון, שנקרא "ספוטניק", ארצות הברית והמערב נכנסו לפאניקה. הפאניקה התפרסמה ברבים וגרמה להתעוררות בתחומי מעשה שונים בארצות הברית ובמערב, כדי להחזיר להם את מעמדם כמובילים במחקר מדעי מתקדם, בפיתוח של כלים ("בטכנולוגיה") וגם בחינוך המדעי. מבחינה זו, הפאניקה שהייתה תגובה למעשה ידיהם של מדענים ומהנדסים ברוסיה הניבה פירות חיוביים. אך האם תמיד יש לאפקט הספוטניק תוצאות חיוביות?

בנובמבר 2017, לפי הנכתב באתר של C4ISRNET , בכנס שארגן המרכז לביטחון חדש בארצות הברית, דיווח יו"ר גוגל אריק שמידט (Erik Schmidt) – פגשנו בו ובפליטת הפה שלו בנוגע לבינה מלאכותית במאמר קודם שלי – שסין פתחה במבצע נרחב של פיתוח הבינה המלאכותית. כך הוא תיאר את המבצע הזה: "זו תכנית לאומית. להבנתי, פירושו של דבר שמאות אלפי מהנדסים יהיו מעורבים בתכנית, יפיקו בה ויתאמנו בה בסין. אין שום דבר דומה לזה בשום דוקטרינה בארצות הברית ובאירופה, ואנו צריכים שתהיה לנו דוקטרינה כזו." הוא המשיך ואמר: "האסטרטגיה הזאת חייבת לצלצל כפעמוני אזעקה בארצות הברית. זה פשוט למדי. בשנת 2020 הם ישיגו אותנו. בשנת 2025 הם יהיו טובים מאתנו. בשנת 2030 הם ישלטו בתעשיות הבינה המלאכותית".

האזהרה של אריק שמידט, שהנה הנה הסינים עומדים לתפוס מקום ראשון בתעשיית הבינה המלאכותית, הניבה תוצאות מיידיות. תקציבי פיתוח בארצות הברית החלו לזרום מחדש אל האוניברסיטאות. ההתעניינות הציבורית ברובוטיקה גברה. גם בישראל, משרד החינוך התגייס לקידום ההכשרה הבסיסית של ילדינו בבינה מלאכותית באמצעות תכניות לימודים שיוצעו להם במדעי המחשב וברובוטיקה, אפילו בבית הספר היסודי. לכאורה יש בכך כדי לעודד אותנו, אלמלא העובדה שאין זו הפעם הראשונה שמומחים בבינה מלאכותית יצאו למסע אזעקה שכזה. בעלי זיכרון טוב יכול להיזכר בגל דומה מאוד של אזעקה והיערכות שגאה בעולם המחשבים והבינה המלאכותית במערב, לפני למעלה משלושים שנה. גל שגאה, זעזע והלהיב רבים – ונשכח כלא היה.

לפנינו אפוא שתי דוגמאות לאפקט הספוטניק, הנוגעות לפיתוח הבינה המלאכותית. במאמר הבא אספר על אפקט ספוטניק של שנות ה-80 של המאה הקודמת, שהתעורר בעקבות הפריצה של יפן והניב את פרויקט הדור החמישי של המחשבים.