מי כאן בעל הבית?

פרשת "הצינור" וערוץ 10
תמונה של יונתן
יונתן קורפל

בימים אלה הגיש ערוץ 10 תביעה לא שגרתית כנגד גיא לרר, מי שהוביל עד לא מכבר את התוכנית הפופולארית שלהם "הצינור". התביעה נוגעת לדף הפייסבוק של התכנית, שנושא את אותו שם. דף זה צבר עד כה מעל מיליון עוקבים, יותר מכל דף פייסבוק בעברית, נכס גדול מאוד בעולמנו הדיגיטלי.

אלא שגיא לרר החליט לעבור לערוץ טלוויזיה אחר, מאלה המוקמים במסגרת ההתארגנות מחדש של כלל הרשתות, ערוץ שמתחרה ישירות בערוץ 10, שכאמור היה ביתו במשך שנים רבות. וכאן התעוררה שאלה: למי שייך הדף? לערוץ 10, שם עבד גיא לרר והוביל את התכנית "הצינור", או לגיא לרר עצמו, שבמו ידיו הקים את הדף המשגשג וניהל אותו. במשך כמה שבועות ניסו הצדדים לפתור הבעיה בשקט ביניהם, אולם משהתברר למנהלי ערוץ 10 כי לרר איננו מתכוון להשאיר אצלם את השליטה על הדף הם פנו לבית המשפט.

הטכנולוגיה שדוהרת קדימה מזמנת כל העת סוגיות ומצבים שפתרונם בבית המשפט יוצר תקדימים חיוניים. עוד בטרם חרץ בית המשפט את הדין בנושא, אני מבקש להביע דעתי, כראוי לפרשן. אישית אני סבור כי הדף האמור צריך להישאר בשליטת ערוץ 10. אני מכיר את רוב הטענות הרבות, החוקיות והרגשיות של שני הצדדים. אני מבקש להתרכז במה שנראה לי כעיקר. גיא לרר המוכשר הגיע לערוץ אדם אלמוני. גם על פי תיאורו שלו נתמזל מזלו להיכנס להיכל התהילה. הוא קודם ורכש ניסיון, הכנסתו הלכה והעפילה והגיעה לרמות לא מבוטלות כלל. הוא השקיע זמן וכישרון, ערוץ 10 השקיע ממון ותשתיות. גיא לרר הפך לאושיית טלוויזיה ורשת. רק משום כך הציעו לו תוספת מכובדת בערוץ המתחרה – ולרר מודה בפייסבוק כי זה היה אחד הנימוקים לעבור. אז בקיצור, לשני הצדדים חלק בהצלחה, ואם השותפות מתפרקת (אני אישית מצטער על כך), כל אחד פונה לדרכו מצויד במה שצבר בתקופה המשותפת. לערוץ 10 נשאר המוניטין ודף הפייסבוק האמור – ויש לזכור כי שניהם עלולים להתפורר במהירות האור אם התכנית לא תמשיך בתהליך של פריחה וצמיחה. גיא לרר יוצא לדרך החדשה מצויד במוניטין, קשרים וכסף.

אלא שהפרשה, שטרם נסתיימה, מובילה לשאלה עקרונית חשובה יותר: איך קורה שארגון נקלע למצב שאין לו שליטה על נכס דיגיטלי שלו והוא שבוי בידי אחד מעובדיו? במקרה המסוים הבעיה נובעת מכך שאת דף הפייסבוק רשם גיא לרר, הוא בעל הזכות לקבוע מה קורה בדף ולאשר קליטת תכנים וכדומה (מה שמכונה בעגה המקצועית "admin"). אף גורם אחר לא יכול לקחת את השליטה מבלי לדעת שם משתמש, סיסמה וכדומה. מנהלים רבים מדי טרם הפנימו את המציאות – מערכות המידע שמהוות חלק חיוני בתפעול ארגוניהם עלולות להילקח בשבי בידי המפעילים המושכים בחוטים הטכנולוגיים.

לפני שנים רבות כתבתי מאמר על מנהל בכיר במערכות המידע של עיריית סן-פרנסיסקו שהייתה לו גישה לכל הסיסמאות והוא החליט מסיבותיו שלו להחליף את כולן מבלי לחשפן, וכך מנע מאלפי פקידי העירייה ואנשי המשטרה במרחב להפעיל את מחשביהם במשך כמה ימים. לפני שנים אחדות לימדתי נושא זה בשיעור באוניברסיטה, וסטודנטית שלי הוכתה בהלם. מתברר כי את שם המתחם של אתר העסק המשפחתי הפורח שלהם רשם מנהל המחשוב בחברתם, שפוטר ועזב בזעם בדיוק כמה ימים לפני ההרצאה. מובן שהוא ניסה להשתמש בכך כדי לשפר את מעמדו במו"מ ואת תנאי עזיבתו. בלי שחרור הסיסמה היה העסק עלול להפסיד את האתר ואת שמו.

אלה הן דוגמאות מקריות שנועדו להמחיש תופעה רחבה מאוד של חוסר מודעות מצד מנהלים. בסביבת טכנולוגיית המידע קיימים מפתחות סודיים בידי עובדים, ובנסיבות מסוימות התוצאה עלולה להיות מכאיבה מאוד. אפשר להתמודד עם האיומים האלה באמצעים חוזיים, טכנולוגיים ונוהליים. אבל כדי שהסיכונים ינוטרלו, קודם כול צריכה להיות מודעות ניהולית לנושא.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. גישרתי לפני חודשים אחדים בעמותה שכל חבריה מתנדבים. מובילי הקבוצה נקלעו לסכסוך אישי והתעוררה בדיוק אותה הבעייה: מי שהחזיק את דף הפייסבוק של העמותה סירב לאפשר לעמותה להמשיך ולהפעיל אותו. היוע"מ של העמותה היה בדעה נחרצת שהדף שייך לעמותה ולא לחבר ההנהגה שניהל את הדף. טוב שהסכסוך לא הגיע לבית משפט…

  2. הנכס שייך למי שמימן הקמתו, כמו שהבנין לא שייך לבנאים שבנו אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן