רובוט, או אדם: אייכה?

השאלה הראשונה שמתוארת בתנ"ך הופנתה אל אדם והייתה ככתוב: "ויאמר לו, אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט). מפרשים אותה: "היכן עצמיותך? היכן אתה?". ההסבר לפירוש הזה הוא שכאשר האדם נכנע לפיתויים הוא מדכא את עצמיותו הייחודית.

מאז ועד ימינו האדם נוהג לבטל את עצמיותו בדרכים שונות ואחר כך הוא נחרד ותוהה מה יקרה לו. אך אין מי שישאל אותו "אייכה?".

היום הוא שואל בדאגה: האם הרובוטים יתעלו עליו? האם מקצועות רבים ייתפסו בידי רובוטים, ואלה ידחקו אותו ויוציאו אותו ממעגל העבודה? כל התוהים מתעלמים מפרטי התהליך ורואים רק את תוצאותיו. התהליך תמיד מתחיל ונגמר בביטול האדם עצמו.

איוון איליץ', הידוע לרבים כמבקר החינוך המסורתי וכמבקר הרפואה התרופתית המודרנית, העיר על משך הזמן הארוך (מאות שנים) שנדרש לאלפבית הלטיני עד ששימש אלפבית גם לשפות אחרות: "במקום לאשר את התיאוריה שמשימות נהיות אפשריות כאשר הכלים לביצוען נהיים נגישים, או את האחרת, הטוענת שכלים נוצרים כאשר המשימות נהיות רצויות מבחינה חברתית, השימוש הזה באלפבית מציע את הרעיון שהתקן מלאכותי מורכב שיכול להיות מתאים למשימה, נהפך לכלי לביצועה רק באותו רגע היסטורי שבו המשימה מקבלת משמעות סמלית." בשפה פשוטה: הכלים אינם קובעים את השימוש בהם, גם לא כוורת החברה. איוון איליץ' השתייך למיעוט הוגים שלא שכחו את לב האדם. במבוא של ספרו הוא כתב את הדברים האלה: "מה שהתחיל כמחקר בתולדות הטכנולוגיה, הסתיים כתובנה חדשה לתוך נבכי ההיסטוריה של הלב".

אבל אנו חיים בתקופה שבה הכלים נתפסים כמופיעים יש מאין וקובעים בנחרצות את השפעתם עלינו. חִשבו, מהו לדעתכם ההסבר לכך שמכשירי קשר חדישים ופופולריים משפיעים עלינו? השימוש ההמוני בהם? תפיסה זו מקובלת כאמת בדוקה שאיננה צריכה בדיקה.

תמיד נטינו להלל את מעשי ידינו ולסגוד להם. הטלסקופ נחשב לגורם משמעותי במהפכה המדעית, הרבה יותר מאשר גישתו המדעית של גלילאו גליליי. בספרים על תולדות המדע אפשר לקרוא בדרך כלל על מה שגילה גלילאו בעזרת הטלסקופ והלוחות המשופעים, אך לא על עקרון היחסות שעליו ביסס את ניסוייו. מכונת הדפוס שהומצאה במאה ה-15 נחשבת בעינינו כיוצרת תופעות תרבותיות שהיו שכיחות כבר במאה ה-12. ניל פוסטמן הצליח לשכנע אותנו שהטלוויזיה משפיעה עלינו וגורמת לאבדן הילדות ללא קשר לתכנים המוצגים בה, ובעקבותיו מתעלמים מרעיון פופולרי של האצת התבגרות, שפשה בתרבות האמריקנית עם תום מלחמת העולם השנייה כי הילדות הפריעה לקידום כלכלת הבית וההורים. היום אנו מתחבטים בנזקי "השפעת האינטרנט" מבלי לשים לב לכוחות הרעיוניים שקדמו להמצאתו והובילו אליה, ובעיקר לתפקיד האדם, הן ביצירתו, הן בשיווקו והן בשימוש בו.

כמו אלה המתייחסים אל מכונת הדפוס כאל גורם בעל כוח עליון, רבים מתייחסים אל המחשב ותוצריו כאל יוצרים של "מציאות משתנה", ושוכחים לבחון את העובדות, או פשוט מתעלמים מהן. למשל בתיאור פרקים שונים של תולדות המצאת המחשב אנו מתעלמים מן הממציאים ומוחקים פרקים היסטוריים חשובים שנוסכים אור על המצאותיהם.

בתיאור המצאת המחשב המודרני אנו מתעלמים מכמה דורות של מומחי חישוב שכללו ביניהם מספר גדול יחסית של נשים. מומחיוֹת אלה סיפקו לאלן טיורינג, בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, פרטים להגדרת מושג החישוב כמערכת מצבים המבצעת תהליכי חישוב לפי כללי ביצוע פשוטים עד מאוד. הגדרה זו ואיתה הגדרות מקבילות אחרות הפכו לתקן מחייב שמגדיר את מהות "הטכנולוגיה הדיגיטלית" במשמעותה הרחבה והשלמה ביותר. בסרט על תולדות המחשב שבנה טיורינג לפיצוח הקודים של המטכ"ל הגרמני במלחמת העולם השנייה שיצא לאקרנים לפני שנים מועטות, נעלם כליל תפקיד הנשים בפארק בלצ'לי והן תוארו לא כמחשבות מקצועיות אלא כפקידות שוליות.

ב-1945 כאשר הוצג לציבור הרחב המחשב האלקטרוני הידוע בשם "אניאק", הוצגו המהנדסים שהרכיבו אותו ונשכחו אלה שתכנתו אותו. נשים הן שתכנתו אותו, עשרים שנה לפני שלוש המתכנתות המופלאות במשימת "אפולו", שגם נלחמו באפליה הגזעית.

פרק חשוב נוסף בתולדות "עידן המחשב" שנמחק מידיעתנו היה הפרק על אישה נועזת אשר בשנות ה-50 נמנתה עם מתכנתי המחשב MARK 1 של אוניברסיטת הרווארד והייתה שותפה פעילה בבניית המחשב המסחרי השני UNIVAC, ונוסף על כל אלה היא בנתה את המהדיר הראשון לשפת התכנות COBOL, כדי לנצל את אי התלות של פעולת המחשב בחומרה שלו. בדיעבד, המהדירים מגדירים את פעולת שפות התכנות על סמך תכונות שנבעו מהגדרת התקן של מהות החישוב המכאני שהגדירו טיורינג ולוגיקנים אחרים בשנות ה-30.

אבל הרעיון שעיקר המחשב טמון בהנדסת אלקטרוניקה, שכבר בשנת 1950 הוקע על-ידי טיורינג כאמונה טפלה, נדבק בתודעת הציבור. לכן כמעט חמישים שנה אחרי כן, בשנת 1998, עדיין הוכר הצורך בכתיבת ספר שבו ניסה המחבר, דניאל היליס, לשכנע את קוראיו שעיקר המחשב איננו בחומרה שלו. ובכל זאת בכמה מוסדות אקדמיים ברחבי העולם המחלקה למדעי המחשב משוכנת בפקולטה להנדסת אלקטרוניקה, ולא בפקולטה למדעי המתמטיקה, בניגוד להמלצת טיורינג ב-1950. שימו נא לב, הביטוי "מדעי המחשב" משווק את הרעיון שמדובר במדע שנסוב בעיקר על מכשיר ולא על רעיונות הקשורים במידע ובעיבוד נתונים.

ההיסטוריה הפגומה של השימוש בכלים הספרתיים נמשכת. המחשב האישי נוצר לא בידי אנשי השיווק של חברת יבמ בראשית שנות ה-80, אלא בזכות שוק ענק של מיליוני נערים ונערות שראו במחשב הביתי כלי משחק. שוק זה נוצר על ידי נערים שקלטו היטב את התכונות של המחשב ככלי יצירה עוד בשנות ה-70. הביטוי "מחשב ביתי", שתפס את דמיונם של מיליוני צעירים בשנות ה-70 וה-80, אינו מוכר כלל לציבור הרחב היום. הדיווח הנפוץ ברשת על תולדות המחשב האישי מבולבל לחלוטין כמיטב השפה השיווקית שהשתלטה על השיח הטכנולוגי.

אפילו המונח "טכנולוגיה", שהתחיל את חייו בשפה האנגלית (בסוף המאה ה-19!) כביטוי לידע מדעי המיושם בפתרון בעיות מעשיות, עוות כליל בפי מוכרי המכשירים. כיום מונח זה משמש לשיווק של הבטחות שלא תמיד ממומשות. לראיה, מה המשמעות המיוחסת לביטוי הפופולרי "טכנולוגיית מידע"? אפילו בביטוי הזה, ובגרסתו המשודרגת "טכנולוגיית ידע", אנו מוחקים את האדם, שבלעדיו אין מידע ואין ידע. כל "מאגרי המידע" מכילים תבניות של תווים המופעלות ללא שום התייחסות למשמעותן, והם משווקים כאילו המידע מוכל בהם ומובטח בעצם השימוש בהם, ובעיקר בשימוש ללא הבנת מהותם של מאגרים אלה.

היום, כאשר המציאות הטכנולוגית מזוהה עם הכלים, כאשר יצרני הכלים מספקים לנו שינויים מתמידים בקצב מטורף ומכתיבים לנו את השפה המקובלת, אנו חושבים שמדובר בתופעה ייחודית שלא ניתן ללמוד עליה מניסיון קודם. תזזיות השפה מונעות מאתנו את הניצול ההולם של המאגרים הנגישים ברשת. מי שלא יודע שהמחשבים הביתיים היו גרסה קודמת של המחשב האישי, לא יידע לאתר פרטים על תולדות מהפכת המחשוב. נסו למצוא מתי החל שימוש נפוץ מאוד ב"רשתות חברתיות", שנים לפני שקראו להן בשם זה, ותגלו את העיוות ההיסטורי הנגרם גם בשל המציאות הלשונית המשתנה.

אנו מאמינים שהמציאות משתנה מאליה ושחובה עלינו להתאים את חיינו לעתיד שמאפיינים עבורנו יצרני הכלים, כאילו היו הם מומחים להיסטוריה או לתרבות. מערכות חינוך ברחבי העולם מתנהגות כמערכות רובוטיות ממושמעות ומתגייסות בהתלהבות עיוורת לפעולה להתאמתן לעתיד שכזה, בלי לשים לב שבכך הן רותמות את עצמן לתכתיבים של יצרנים. הלוא הן אלה שהכניסו לבית הספר כלים משרדיים כאילו היו כלים חינוכיים. היום הן מנסות לאכוף על המורים והמורות שינתבו את דרכי ההוראה שלהם לפי רעיונות השיווק של חברות החומרה והתוכנה המסחריות. אנשי חינוך מצהירים ששאיפתם היא שהפדגוגיה תוביל את הטכנולוגיה. והנה הם אצים לפעול, ללא הבנה, לפי תכתיבים של יצרני הטכנולוגיה, כדי להתאים את החינוך לכלים אף על פי שאין להם, לאנשי החינוך, השפעה כלשהי, גם לא על הכלים עצמם.

הכלים החדשים מופיעים בזה אחר זה על עקומה הנערצת כ"חוק מור" ואנו מצפים בחיל ובחרדה להופעת הסינגולריות של עקומה זו. העובדה שלעקומות מעריכיות אין נקודות סינגולריות, כי באף נקודה השיפוע שלהן איננו אין-סופי, איננה נחשבת. היצרנים, או שליחיהם, גילו את אוזנינו הכרויות לדבריהם כאל דברי אלוהים חיים: בני-אדם היזהרו! הסינגולריות צפויה והנה היא באה!

בתרבות שבה האדם נחשב למכונה לא יעילה ויכולתו ניתנת למיצוי באמצעות סטטיסטיקות המוניות, אין צורך בסינגולריות כדי לאפשר למכונות מטופשות לעקוף אותו. לדוגמה למידה "קבוצתית" יכולה להיות למידה מהנה וקלילה, אבל אם נבסס את החינוך בעיקר עליה, נסתכן בפיתוי של החטא הקדמון. כל מסגרת הסוגדת לפעילות קבוצתית תוך ביטול תרומת היחידים שמרכיבים אותה צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת. בכל מקרה, הבעיה נוצרת במו-ידינו והפתרון יכול להיות פשוט וחד.

כל פעילות שבה האדם כיחיד, כישות אוטונומית ויוצרת, נרמס ונדחק לשוליים מפני גורמים אחרים כלשהם, צריכה להיות מזוהה, ללא הסתייגות, כפעילות שעלולה להיות מזיקה ומסוכנת. כל מסגרת שתומכת בדיכוי האדם כיחיד ובביטול ישותו העצמית, צריכה להיחשף כמסגרת מסוכנת, או לפחות כמאתגרת את עצמיות היחיד. אם לא נדע לזהות אותן, אנו נהיה טרף להשפעתן. עלינו לדעת לזהות את המסגרות והפעילויות האלה ואז נדע גם איך להתייחס אליהן.