ביומימיקרי כתפיסת עולם

ביומימיקרי הוא לא רק מתודולוגיית חדשנות המובילה אל מאגר הפתרונות של הטבע ומראה איך לבצע חיקוי שיטתי של המצאות הטבע. ביומימיקרי הוא גם תפיסת עולם. התבוננות בטבע מזמנת צורת חשיבה אחרת לגבי האופן שבו אנחנו מתכננים, מייצרים, צורכים ומסיימים את חיי מוצרינו. הטבע הוא לא רק מחסן חומרים, אלא גם מקור לידע ולתובנות, ומגוון המינים העשיר מהווה כר נרחב ללמידה. ביומימיקרי כתפיסת עולם וכפילוסופיית תכנון מוביל לעיצוב אתוס תכנוני חדש ברוח הטבע. האתוס זה נקשר למספר תפיסות וערכים, שאפרט להלן.

תכלית: "מוצרי הטבע" לא נועדו להשמיד מוצרים אחרים. אומנם הרג וקטל הם חלק מהטבע, אך הם מידתיים ומתואמים עם חוסן ואיזון של המערכת כולה. הטרף בטבע משמר את האיזון האקולוגי העדין בין האורגניזמים. אם נוצר הרס נרחב יותר עקב טלטלות, שריפות או מפגעי טבע, המערכת כולה תעבור לסדר חדש ולאיזון חדש. לפיכך מוצר שתכליתו הרס נרחב, למשל מנגנון התזה להשמדה המונית, המשרת אג'נדות פוליטיות, חברתיות או אחרות, אינו מתואם עם אתוס הטבע.

הוליזם – תפיסת השלם: אורגניזם אינו פועל בנפרד ובמנותק מסביבתו. הוא חלק ממערכת רחבה יותר, חלק ממחזור חיים גדול יותר, וקיומו תלוי ברווחתה של המערכת, כפי שרווחת המערכת תלויה בפועלו של האורגניזם.

בהקשר זה טען האנתרופולוג גרגורי בייטסון שאנחנו חושבים באופן שאינו מבין את התלות העדינה שלנו במערכות אקולוגיות. בייטסון הסתכל על כלל מרכיבי הטבע, כולל דייריו האנושיים, כמו על מוזיקאים בקבוצת ג'ז המאלתרים יחד וטען ש"הבעיות הגדולות בעולם הן תוצר של ההבדל בין האופן שבו הטבע עובד לדרך שבה אנשים חושבים."

האורגניזם לא יפעל באופן שיזרע הרס בסביבת החיים שלו, ערש גידולו. דווקא התערבות האדם, גם אם מתוך כוונה טובה, עשויה לערער את המארג העדין. בניגוד לתכנון רדוקציוני, החותר לצמצום המורכבות ומתמקד בתכנון עצמו ופחות בהשלכותיו על הסביבה, תפיסת התכנון בטבע היא הוליסטית. היא רואה את מכלול הגורמים במערכת האקולוגית, את מארג הקשרים העדין בין האורגניזם לסביבתו ואת צורכי הקיום שלהם. ייצור נעל תוך פגיעה במייצריה או ייצור בד תוך זיהום הסביבה הם דוגמאות לפגיעה צורמת במארג השלם.

קיימות: היצורים החיים למדו לענות על צורכיהם מבלי לחבל בסיכויי הדור הבא להמשיך להתקיים. גם אוכלוסיות גדולות וצפופות של אורגניזמים משגשגות לאורך זמן, אף שמשאבי הקיום מוגבלים. בוועידת כדור הארץ של האו"ם בשנת 2002 הוגדרה הקיימות בתמציתיות: "מספיק לכולם לנֶצח". האירים רתמו את תפוחי האדמה האהובים עליהם כדי להביע את רעיון הקיימות בפתגם העממי, "לא לאכול היום את תפוחי האדמה של מחר". הפניית מבט אל העתיד היא צעד מתבקש בתכנון מקיים. תכנון שאינו מביא בחשבון את ערכי הקיימות, עלול לכלות את משאבי הקיום במחי יד ולנשל את העתיד ממשאבים אלו. ברוח אתוס זה, ביומימיקרי מחובר באופן עמוק לקיימות, ובמקומות רבים בעולם אף נלמד בעיקר מזווית הראייה של הקיימות.

ללא ספק הגענו עד היום להישגים טכנולוגיים מרשימים. האתגר כיום הוא לשמר את ההישגים האלה ואף להגיע לפריצות דרך טכנולוגיות נוספות, תוך הובלת האנושות לשגשוג מבלי לכלות את החסכונות שעליהם אנחנו נשענים. אם כן תפקידם של המהנדסים, המתכננות, היזמים והממציאות הוא לעצב את העתיד החדש, וככל שהעתיד החדש יהיה קרוב יותר לטבע ויבטא את האתוס המקיים של הטבע, כך נזכה לחוסנו ולעושרו של הטבע.