הפליטים והחלום הציוני

בשלהי שנת 2015 ראה אור ספר ששמו המלא הוא "לוינסקי פינת אסמרה – היבטים חברתיים ומשפטיים של מדיניות המקלט בישראל". הספר יצא לאור בהוצאה משותפת של מכון ון ליר הירושלמי והוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר כולל שנים עשר מאמרי מחקר שכתבו בכירי החוקרים העוסקים בנושא הכאוב של מהגרים מאפריקה, שהגיעו בדרכים לא דרכים לישראל, בעיקר בעשור האחרון. מספרם של מהגרים אלה עומד כיום על כמה רבבות ונוכחותם בישראל, בעיקר בדרום תל אביב ובאילת, יצרה בעיה בעלת היבטים מגוונים. היחס כלפי קהילת מהגרים זו מעורר ויכוח קשה בין קבוצות תושבים וארגוני סיוע הומניטריים, וגם בין מלומדים מהאקדמיה בישראל.

לכבוד הוצאתו לאור של הספר התקיים אירוע רב-משתתפים באולם הרצאות יפהפה במכללה למשפט ועסקים ברמת גן. על הבמה ישבו כמה אקדמאים בכירים; כולם החמיאו לספר, כל אחד בדרכו ועל פי השקפת עולמו, ודנו ביחסה של מדינת ישראל למהגרים אליה מאפריקה. עיקר הדיון התייחס לרקע המשפטי הפנימי והבין-לאומי של בעיית ההמהגרים מאפריקה, להיבטים חברתיים, הומניים, כלכליים ופוליטיים. בלט בחסרונו דיון בנוגע לשורשי הבעיה, מה המשמעות הכמותית שלה ומה הם הכיוונים העתידיים של תופעת הגירת האוכלוסין מארצות העולם השלישי אל מדינות העולם הראשון ובייחוד אל מדינת ישראל.

עניין נוסף אשר השתרבב לדיון היה נושא הפליטים הפלסטיניים והדרישה האולטימטיבית של מנהיגיהם להעניק להם את זכות השיבה, ממש כפי שחוק השבות מתקיים ומתבצע עבור יהודים. אני חייב לציין שלא היה לי ברור איך זה שעניין הפליטים הפלסטינים השתרבב לדיון על הפליטים האפריקנים שנכנסו שלא כחוק לישראל. אולם לאחר מכן, כאשר קראתי את פרקי הספר, התברר לי כי יש חוקרים הכורכים את שתי הסוגיות הללו יחדיו. בדומה לכך, לפני שבועות אחדים התקיים יום עיון במכון ון ליר בירושלים שבו ערכו "תלמידי החכמים" השוואות בין הנכבה הפלסטינית לשואה של עם ישראל.

כמו שאין כל מקום להשוואה בין הנכבה לשואה, כך אין סיבה ומקום לחבר בין עניין הפליטים הפלסטינים לבין המהגרים האפריקנים בישראל. ראשית, סיבת הפליטות אינה מעמידה את שתי הסוגיות על אותו מישור, וישנם עוד מאפיינים רבים שאינם מצדיקים השוואה מעין זו.

אולם את הנימוק העיקרי לחוסר האקוויוולנטיות של שתי הסוגיות מוצאים בעבודת מחקר מקיפה שערך הפרופסור (אמריטוס כיום) עמנואל מרקס מאוניברסיטת תל אביב לפני כשני עשורים. כבר אז, כחמישים שנים אחרי שמדינת ישראל הוקמה ומאות אלפי פליטים ערבים נטשו אותה, נמצא שרוב רובה של האוכלוסייה במחנות הפליטים בירדן, בסוריה ובלבנון אינה אוכלוסיית פליטים פלסטינים ואף לא צאצאיהם אחריהם. מחקרו של מרקס העלה שבחלוף הזמן רוב הפליטים הפלסטינים עזבו את המחנות, חלקם נקלטו בתוך אוכלוסיות מקומיות וחלקם היגרו לארצות אחרות, למשל לדרום אמריקה, לאירופה ואף לארצות הברית. אל מחנות הפליטים הפלסטינים שהתרוקנו זרמו בני דלת העם בארצות מושבם. הסיבות לכך הן שבמחנות הפליטים שתוחזקו על ידי אונר"א הקצו קורת גג, חילקו מזון, סיפקו טיפול רפואי ואפשרו לילדים ללמוד בבתי ספר. מתברר אפוא שמכלול של אינטרסים שהולכים ומתרחקים מפליטות פלסטינית ממשיך לקיים את מחנות הפליטים. זכות שיבתם כיום של יושבי מחנות אלה מוטלת בספקות רבים. בוודאי אין לחבר בין שתי הסוגיות הללו. כל מי שעושה זאת מפגין חוסר ידע במקרה הטוב, או רצון לנגח את ישראל במקרה הפחות טוב.

עוד עניין חשוב ביותר שחסר בדיון היה הגורמים לבעיית הפליטות האפריקנית, ממדיה וכיוון התפתחותה בעתיד. רוב המהגרים האפריקנים שהגיעו לישראל באו משתי ארצות: סודן ואריתריאה. לשתי הארצות הללו יש מאפיינים פוליטיים דומים. בשתיהן מתקיימים משטרים מדכאים ואכזריים; בשתיהן מתקיים אי שקט פוליטי ומתנהלות, או התנהלו, מלחמות אזרחים. בסודן התחולל טבח בדרפור. אחר כך התפצלה סודן לשני חלקים: דרום נוצרי וצפון מוסלמי. אריתריאה גם היא התפצלה מאתיופיה אחרי מלחמת עצמאות שארכה כשלושים שנה. בכל הארצות הללו מצב זכויות האזרח בכי רע. מכולן מתחוללת בריחת תושבים החוצה כדי למלט את נפשם ולזכות בחיים טובים יותר.

עם זאת, חובה עלינו להבין כי בשל התפתחויות שלא כאן המקום לפרטן, בחלק נכבד מארצות העולם השלישי חל ריבוי אוכלוסין מאסיבי ללא צמיחה מקבילה של הכלכלה ובעיקר ללא צמיחה מקבילה של ייצור המזון. על כן מרבות מארצות העולם השלישי מתחוללת בריחת תושבים: ממקסיקו לארצות הברית, מארצות מרכז אפריקה וצפון אפריקה לאירופה, מארצות מזרח אסיה ואוקיאניה לאוסטרליה ולניו זילנד. מאז פרוץ ה"אביב הערבי" מתחולל תהליך הגירה מסוריה ומעיראק לטורקיה ולמרכז אירופה. עד לא מזמן הייתה תנועה כזו גם ממזרח אפריקה לישראל, תנועה שבינתיים נבלמה על ידי גדר שהוקמה בגבול בין מצרים לישראל.

שאלת השאלות היא: האם מדינת ישראל יכולה להוות ארץ יעד להגירה מאפריקה? כך בעיקר לנוכח העובדה שישראל עצמה היא מדינה שהוקמה על ידי פליטים וקלטה מיליוני פליטים מארצות מצוקה. ישראל, יש להזכיר, היא מדינה יהודית שקמה בעיקר על מנת לקלוט פליטים יהודים. אגב, הסיבות להיות פליטים יהודים עדיין לא חלפו מן העולם. מעבר לכך – האם ישראל הקטנה מסוגלת לקלוט זרם הולך וגובר של מהגרים באותה מידה כמו ארצות ענק כאוסטרליה, ארצות הברית או הקהילה האירופית? ועוד לא נגענו בשאלות נכבדות כמו בעיות ביטחון, נאמנות לאומית, העברת מחלות והטרדת האוכלוסייה המקומית. הרי לאוכלוסייה המקומית בישראל ישנן זכויות שנפגעות בשל גל המהגרים מאפריקה.

בייחוד הפליאו טיעונים אחדים שהועלו על ידי אחדים מהמשתתפים בפאנל. הפרופסור למשפטים אייל ג' מאוניברסיטת תל אביב מסכים שהפליטים מאפריקה ייצרו כאן קהילה תרבותית חדשה. לדבריו, אם רוסים יצרו כאן קהילה עם תרבות משלהם, מדוע אפריקנים נוצרים מנועים מכך? הוא מוכן שתיווצר כאן מדינה רב-תרבותית ולא מדינה יהודית. השקפה זו מרחיקה לכת אף מהגישה הפוסט-ציונית שלה מטיפים כמה חברים בכירים באקדמיה הישראלית. לדעתי הפרופסור הנכבד אינו מבין שאם ייווצרו כאן תנאים שיעודדו הגירת פליטים או מבקשי עבודה לישראל, תוך זמן קצר תופץ הידיעה מפה לאוזן ברחבי אפריקה, מיליונים ירצו להגיע לכאן מיבשת מוכת רעב ומלחמות והחלום הציוני יתנפץ אל קירות המציאות.

על כן טוב עשתה ממשלת ישראל שעצרה את הגירת האפריקנים לכאן. באלו שכבר הצליחו להגיע ונותרו כאן יש לטפל בזהירות ובכבוד בשאיפה להשיבם למולדתם.