דור שלם דורש מנהיג פלסטיני

הציבור בישראל נוטה לפרש את האלימות והטרור הפלסטיניים בחודשים האחרונים כהתקוממות נוספת נגד ישראל הנובעת מהסתה מתמשכת ומחוסר נכונות להשלים עם מדינת לאום יהודית במרחב. בעיני רבים בישראל, גל הטרור הנוכחי הוא עוד גל בשורה של רבים אחרים בסכסוך המתמשך מזה מאה שנות ציונות ויותר. יש להבין כי הסבר זה חלקי בלבד.

להתפרצות האלימה יש יותר מסיבה אחת. מעבר להסבר המקובל בציבור הישראלי, להשפעות האזוריות על החברה הפלסטינית (הטלטלה הערבית, המדינה האסלאמית וההתעניינות הפוחתת של המדינות הערביות בסוגיה הפלסטינית) ולהשפעותיה של ישראל (בעיקר במזרח ירושלים, אבל לא רק), מתבקש הסבר נוסף, הקשור למנהיגות הפלסטינית, או נכון יותר לשבר המנהיגות הפלסטינית.

לאחרונה פורסמו כמה סקרים ומחקרי עומק של מכוני מחקר פלסטיניים המבטאים את התחושות הקשות בציבור הפלסטיני, בעיקר בקרב הדור הצעיר, בנוגע למנהיגות הפלסטינית. הנהגת הרשות הפלסטינית נתפסת כמנוכרת, לא מייצגת, מושחתת, לא מתפקדת ובעיקר ככזו שאינה מסוגלת להבטיח את עתיד הדור הצעיר.

במחקר מקיף שפורסם על ידי המכון הפלסטיני 'אלשבכה' מודגשת תחושת התסכול של הדור הצעיר מהעדר מנהיגות פלסטינית שתהיה מסוגלת ליטול את המושכות ולהנהיג את המאבק בישראל. בפרסום של מרכז 'אלמסאראת' מובעת התקווה שהחברה הפלסטינית בשטחי הרשות או במדינת ישראל תצליח להצמיח מתוכה מנהיגות אותנטית, כדוגמת זו שקמה במהלך האינתיפאדה הראשונה, שתוכל להוביל ולהנהיג את המאבק בישראל. האמירה הזו מביאה לידי ביטוי ייאוש מוחלט מההנהגה הפלסטינית הקיימת.

המערכת הפוליטית הפלסטינית הקיימת אינה מסוגלת לייצר ולהפעיל את מנגנוני ההתארגנות הנדרשים לצורך גיוס הרחוב למאבק בישראל והפעלתו באופן המשרת אסטרטגיה לאומית ברורה ומשכנעת. למעשה, המערכת הפוליטית הפלסטינית איבדה את הרחוב הפלסטיני, שרואה בה חלק מהסיבות לסדר הנוכחי, שמטיל על החברה הפלסטינית, בעיקר על הדור הצעיר, חשכה גדולה וגודע כל תקווה לגבי העתיד.

את ההתקוממות האלימה כנגד ישראל באמצעות טרור של יחידים אפשר להבין כהתקוממות נגד הסדר הקיים, שהרשות הפלסטינית נתפסת כחלק ממנו. לכן במובן מסוים מדובר בהתקוממות של הדור הצעיר כנגד הרשות הפלסטינית עצמה. את ההתקוממות הזו ניתן להבין כסוג של השלכה או התקה – התסכול והייאוש מפני המצב הקיים והרשות הפלסטינית מושלך ומותק לישראל. בהעדר מערכת פוליטית מתפקדת, בהעדר מנגנונים להתערבות במערכת הפוליטית או להחלפתה (בהעדר תהליכים דמוקרטיים כדוגמת בחירות) ובעיקר בשל העדר אלטרנטיבות ראויות בעיני הציבור, אין לציבור הפלסטיני כתובת פלסטינית שבה ניתן להטיח את ההאשמות ואת התסכול. האלימות והטרור כלפי ישראל הם המפלט היחיד שנותר לצעירים מתוסכלים שאינם מצליחים לאתר נתיב לעתיד טוב יותר עבורם.

המנהיגות הפלסטינית מוצאת עצמה במלכוד כאשר אינה מצליחה לרסן את האלימות והטרור במקרים שבהם אלו פועלים כנגד האינטרסים האסטרטגיים שלה, אך גם אינה מצליחה למקם עצמה בראש המחנה כגורם שמוביל את ההתקוממות. לפיכך הופכת ההתנגדות להתרסה כנגד ההנהגה הפלסטינית הקיימת, ביטוי לתסכול ולמחאה של הדור הצעיר כנגד המערכת הפוליטית הקיימת. ההתרסה והמחאה היא בעצם ההתעלמות של הדור הצעיר מההנהגה הקיימת והניסון לשנות את המציאות הקיימת בכוחות עצמו.

השיח בחברה הפלסטינית, בדגש לגבי האליטות האינטלקטואליות, כפי שמתבטא, בין היתר, במכוני מחקר ומדיניות פלסטיניים, מעיד על המבוכה והייאוש. בפרסומים רבים של המכונים הפלסטיניים ניתן למצוא מסקנות ואמירות נחרצות על קריסת המערכת הפוליטית הפלסטינית ועל חולשת ההנהגה. לצד ניתוחי עומק של השינויים במערכת הפוליטית הפלסטינית ניתן למצוא המלצות שונות לשינוי המצב הקיים ולשיפורו. מרבית ההמלצות מתעלמות מההנהגה ומהמערכת הפוליטית הקיימות ומתמקדות בהקמה של פלטפורמות חדשות כתחליף לפלטפורמות הקיימות. המלצות רבות מתמקדות בחברה האזרחית ומזהות בה את התקווה היחידה לשינוי.

משבר הלגיטימציה והתפקוד של המערכת הפוליטית וההנהגה הפלסטיניות עלול להאיץ את תהליכי ההתפרקות של החברה והמוסדות הפלסטיניים ולהביא לסוג של כאוס, גם אם לפרק זמן מוגבל עד להתאוששות תפקודית. התפרקות המערכת הקיימת וכאוס עשויים להיות הזרז לשינוי בחברה ובמערכת הפוליטית הפלסטיניות ולסייע לצמיחתה של מנהיגות אותנטית ולגיטימית חדשה. עם זאת, יש בתהליך משום סיכון להידרדרות כללית עד כדי מלחמת אזרחים, שעלולה להקרין גם על המרחב – ישראל, ירדן ומצרים.

כדי להבטיח שליטה על התהליך וכדי למנוע הידרדרות וקריסה של המערכות הקיימות, נדרשת התערבות חיצונית להבראת המערכת הפלסטינית באמצעות בנייתה מחדש בהסתמך על כוחות פלסטינים אותנטיים. ישראל יכולה להרים תרומה חשובה לתהליך מסוג זה, אך אינה יכולה להוביל את התהליך. ספק אם ארצות הברית, שמעמדה נפגע מאוד בעיני הפלסטינים, יכולה להוביל מהלך מסוג זה וספק גדול עוד יותר ניתן לייחס ליכולתה של אירופה בעניין. נדמה שבעת הזו רק המחנה הערבי הפרגמטי בהובלת ערב הסעודית, מצרים וירדן יכול להוביל את המשימה, בתמיכה ובסיוע של הקהילה הבין-לאומית ושל ישראל.