E pluribus unum – מתוך רבים אחד

ניהול פוליטי על פי עקרונות פדראליים עשוי, במידה רבה של ודאות, לעורר עניין רב בקרב בכירי הממסד השלטוני ובקרב מובילי דעת הקהל במדינת ישראל. זאת משום שהאוכלוסייה המתגוררת בין נהר הירדן לים התיכון מפוצלת על פי קו חד וחלק בין שתי חברות אתניות: יהודים וערבים. קו השבר בין שתי החברות הללו נוצר כתוצאה ממכלול גורמים בעלי שונות רבה המפרידים בין שתי הקבוצות דנן. במהות הזו ניתן למנות גורמים אתניים, דתיים, כלכליים, תרבותיים, חינוכיים, מדעיים, טכנולוגיים, היסטוריים ועוד.

העימות בין שתי החברות הללו חי, בועט ואינו מתקדם לקראת מועד סיום נראה לעין. מתקבל הרושם שהאוטופיה המכונה "שתי המדינות לשני עמים", וכן משטר אוניטארי במדינה אחת שתהיה "מדינת כל תושביה", אינם יכולים להתקיים בין הירדן לים התיכון, לפחות לא בעתיד שיהיה בעל משמעות מבחינה פוליטית-מעשית.

לעומת זאת אפשר להניח במידה רבה של היגיון שלמבנה הפוליטי אשר כבר הוקם בין הנהר לים יש סיכוי סביר להמשיך להתבסס תוך ניצול עקרונות הפדראליזם. ולא רק זאת, אפשר לשפר את התאמת מבנה פוליטי זה לניהול מדיני-פונקציונלי של המרחב הגאוגרפי הרלוונטי ושל ציבור התושבים המפולג המתגורר בו.

ב-28 בספטמבר 1995, על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, נחתם הסכם בין מדינת ישראל לבין אש"פ (הארגון לשחרור פלסטין). כותרת ההסכם היא:

"Israeli-Palestinian Interim Agreement on the West Bank and Gaza Strip". חתמו על הסכם זה יו"ר הראשות הפלסטינית יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין הי"ד. כעדים הוסיפו את חתימת ידם על ההסכם שר החוץ הרוסי ומזכיר המדינה האמריקני. ההסכם מחזיק 320 עמודים בגודל A4 הכתובים באנגלית משפטית, בכתב צפוף. אליו נספחות מפות המגדירות את השטחים שלגביהם ההסכם תקף. הסכם זה קיים עד היום (דצמבר 2015) ועל פיו מתנהלים מוסדות השלטון בשטח שבין הנהר לים.

למעשה, על פי התיאוריה הרלוונטית במדע המדינה, על פי הסכם זה נוצרה בין הנהר לים קונפדראציה א-סימטרית של שתי יחידות פוליטיות: מדינת ישראל ושטחי איו"ש ועזה. לאחר מכן חל פיצול פוליטי בין שטחי איו"ש ורצועת עזה, וכעת בשטחים הפלסטיניים מתקיימות שתי יחידות פוליטיות נפרדות. פיצול זה יצר שלוש יחידות פוליטיות בשטח שבין הנהר לים, הנמצאות תחת אותה מטרייה קונפדראלית.

ישראל, כמובן, היא השותף הדומיננטי במערכת הזו והיא גם מכתיבה את ההתנהלות בשטח, לעתים קרובות בכוח הזרוע. יש מתנגדים חריפים להסדר זה הן בין הפלסטינים והן בין הישראלים. אולם זו המציאות, בין שנאהב אותה בין שלא. על כן, בשל הסטאטוס דה-יורה וגם על פי המתרחש בתא השטח הרלוונטי דה-פקטו, לא תהיה זו טעות להניח שההיתכנות להקמת שתי מדינות אינה אפשרות מציאותית, וכמוה ייסוד מדינה אוניטארית של כל תושביה.

לפיכך הבנת מהותו של הפדראליזם, הכברת הידע והעיון בעקרונותיו של משטר מסוג זה הם בעלי ערך רב ומרימים תרומה משמעותית להבנת המערכת הפוליטית הקיימת ופועלת כיום בין הירדן לים. עם חלוף הזמן הולכים ומתפתחים דפוסי השלטון והשליטה על פי עקרונות פדראליים. כך הוא גם כאשר אחד הצדדים מכתיב את הדברים ואילו הצדדים האחרים נאלצים להיוותר כנועים ולהתיישר על פי ההובלה של הצד החזק.

עם זאת, בימים אלה אין מנוס מלהתייחס לסדרת האירועים הקטסטרופלית שנחתה עלינו עם פרוץ "האביב הערבי". בחלק ממדינות המזרח התיכון, המקיפות את מדינת ישראל, מתחולל תהליך הרסני במידה שלא תיאמן. לעומת זאת חיי התושבים המתגוררים בין הנהר לים ומשתייכים לשתי הקבוצות האתניות נשוא חיבור זה, מתנהלים בביטחון ובשקט יחסי. לכן לא יהיה זה אבסורד להניח שהמערכת השלטונית שנוסדה כאן בעקבות ההסכם שנחתם בבית הלבן ב-28 בספטמבר 1995, דווקא היא המתאימה ביותר לניהול הפוליטי של השטח ושל חיי התושבים.

בהינתן היסוד הפוליטי ל"מודוס אופרנדי" המתקיים כיום במקומותינו, יובן כי המונח "הכיבוש" הוא מונח היסטורי שעבר זמנו. גם המונח "אפרטהייד" לא רק שלא התאים מעולם למציאות במקומותינו, אלא שהוא בוודאי אינו אופציה אופרטיבית או תכנית עתידית. על כן הפתרון להתנהלות הפוליטית בין הנהר לים טמון בהמשך פיתוח ושיפור המצב על פי ההסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1995 ולא בוטל עד היום. כל היתר הוא בבחינת "כלאם פאדי", כמו שאומרים שכינינו.