לא מחר ולא מחרתיים

האומנם יש פתרון לבעיה הפלסטינית?
תמונה של מתי דוד
מתי דוד

כל עוד לפלסטינים יש תביעה אולטימטיבית בלתי מתפשרת לזכות השיבה ולגבולות 1967, אין שום סיכוי לפתרון. כל עוד החמאס שולט על מחצית האוכלוסייה הפלסטינית ומתנגד לכל הסכם או פשרה, אין שום סיכוי לפתרון. כל עוד האסלאם הקיצוני, שמנהל ג'יהאד תוקפני בכל המרחב המזרח תיכוני, גורר אחריו גם את הרחוב הפלסטיני בגדה ובעזה, אין שום סיכוי לפתרון.

מבט מפוכח בבעיה הפלסטינית ובהתנהלות ההנהגה, מוביל לאפשרות שהפלסטינים אינם מעוניינים באמת בפשרה, בקץ הסכסוך ובהקמת מדינה, אלא הם רוצים אך ורק צדק. "צדק פלסטיני", שמשמעותו היא זכות השיבה. שום ממשלה בישראל, בהווה ובעתיד, לעולם לא תסכים לחזור לגבולות 1967 ולקיים את זכות השיבה, ועל כן אין שום סיכוי לפתרון.

הלקסיקון הפלסטיני כולל אך ורק "לא". מאז ראשית הסכסוך ועד ימינו, הפלסטינים דחו כל יוזמה, כל פשרה וכל רעיון לקץ הסכסוך. הם אמרו "לא" לתכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חרטום. הם אמרו "לא" לנשיאים האמריקניים בוש וקלינטון. הם דחו את ההצעות הנדיבות של אולמרט, של ברק ושל ציפי לבני וברחו מתשובה.

"פתרונות מדיניים" ו"פתרונות צבאיים" נכשלו כולם. עלינו להיות מציאותיים ולהשלים עם העובדה שלסכסוך הקיים בינינו לבין הפלסטינים אין פתרון אמתי בשלב זה, ושאין סיכוי להגיע לשלום ולביטחון ולהקמת מדינה פלסטינית, שכן פערי העמדות אינם ניתנים לגישור. מסתבר שהמקסימום שישראל מוכנה לתת קטן מהמינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל.

גם אין שום סיכוי שיקום אנואר סאדאת פלסטיני. על רקע הזעזועים בכל ארצות ערב הסובבות אותנו, אין שום סיכוי שיקום מנהיג פלסטיני מתון, גם לא אבו מאזן, שירצה ויוכל לעמוד מול כל הפליטים הפלסטינים במחנות בלבנון, בסוריה, בירדן, בגדה ובעזה, ולשכנע אותם להסכים לוותר על זכות השיבה "בתמורה" להסכמה ישראלית אפשרית למדינה פלסטינית. אם אמנם יקום מנהיג פלסטיני אמיץ שכזה הוא יירצח.

גל האלימות הפלסטינית שמתחולל בימים אלה גם בשטחים וגם בארץ מהווה עדות לשקיעתה של התנועה הלאומית הפלסטינית החילונית. הרשות הפלסטינית בהנהגת הפת"ח ואבו מאזן איבדה את הרלוונטיות שלה ואולי אפילו סיימה את דרכה ההיסטורית. רוח הקיצוניות נושבת ונותנת את הטון ברחוב הפלסטיני.

ראוי להזכיר את ימי מנהיגותו של המופתי הגדול מלפני כמעט מאה שנה, חאג' אמין אל-חוסייני, שהוביל את המרד הגדול בשם סכנה כביכול למסגד אל-אקצא. המרד הסתיים בכישלון ובחורבן החברה הפלסטינית. גל האלימות הפלסטיני הנוכחי חזר לסיסמה השקרית "סכנה לאל-אקצא".

למרות המבוי הסתום ולמרות כישלון כל היוזמות והוועידות לאורך השנים, מאז אוסלו דרך אנאפוליס ועד התיווך של ג'ון קרי, יש עדיין מדינאים ופוליטיקאים בעולם ובארץ שתובעים ליזום תהליך מדיני כדי ליצור אופטימיות. מדובר באופטימיות מגויסת ומזויפת שמייצרת אשליות. אסכולת האשליות קובעת שאם רק נעניק לפלסטינים תקווה ו"אופק מדיני", לא יהיה טרור ולא תהיה התקוממות. שנות התקווה של אוסלו וההתנתקות והכרזת תמיכתו של נתניהו בפתרון שתי המדינות הובילו לאלימות, לטרור ולאינתיפדה. לפלסטינים אין עניין בקץ הסכסוך אלא בקץ קיומה של ישראל.

כל אלה התובעים מישראל "יוזמה מדינית חדשה" מסתירים את כוונתם האמתית. לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בנסיגה ופינוי השטחים, חזרה לקווי 1967. ולמרות כל הכישלונות, למרות הסביבה המייאשת, "תעשיית השלום" ממשיכה לייצר אופטימיות מזויפת. כמעט לכל מפלגה יש "תכנית שלום" שמשפיעה אך ורק על מחבריה.

ראוי להזכיר את כל התכניות שכשלו: תכנית אלון. תכנית רוג'רס. תכנית קלינטון. מפת הדרכים של בוש. אוסלו. אנאפוליס. שלום על המדף. פשרה פונקציונלית. התכנית הסעודית. יוזמת ג'נבה. המפקד הלאומי. שלום בשלבים. שלום בגבולות זמניים. התכנית המשולבת של האלוף גיורא איילנד. תכנית הקנטונים. ייתכן שבקרוב חלק מהמדינאים בעולם המעורבים בסכסוך בינינו לפלסטינים יבינו גם הם שכנראה אין סיכוי לפתרון "שתי מדינות לשתי עמים", ויגיעו לרעיון הישן של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית.

רוב המדינאים בעולם והפוליטיקאים שלנו, המעורבים בניסיונות התיווך בינינו לבין הפלסטינים למען השגת פשרה והסכם, הפכו לסרבני התפכחות והכרת המציאות. הם אינם מוכנים להודות שאין סיכוי לפתרון הבעיה הפלסטינית בשלב זה. הגיע הזמן לנפץ את העלילה שרק ישראל אשמה בהעדר השלום. הגיע הזמן להפסיק את הוויכוחים העקרים בינינו לבין עצמנו.

למרות התמיכה של מדינות ומנהיגים בעולם, למרות תמיכתו ההצהרתית של נתניהו בפתרון שתי המדינות, ואף שהדבר נראה הכרחי, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין. הבעיות הקיימות אינן ניתנות לפתרון בשלב זה, בעיקר לאור הזעזועים המתחוללים בכל האזור וגורמים לחוסר יציבות ולחוסר ודאות באשר לצפוי בעתיד.

 

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. יצחק שמיר מנהיג הליכוד הצליח להרוס את התקווה: פרס וחוסיין חתמו בלונדון על הסכם לפיו כל הפלשתינאים ייחשבו לירדנים ותהיה להם אזרחות ירדנית – ויבוא גואל לציון. זה הפתרון האולטימטיבי. שמיר כעס שפרס חתם בלעדיו ולכן שמיר קרע ההסכם לגזרים. את היתר מתאר מתי דוד. שבוע טוב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הסהר הטורקי

מה עומד מאחורי ההתקרבות של טורקיה למדינות האזור