של מי האחריות להגן?

בעקבות הזוועות שנעשו בשתי מלחמות העולם, רצח 6 מיליון יהודים ומיליוני בני אדם נוספים, התארגנו 50 מדינות (החשובות שביניהן היו: ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין) והחליטו להקים ארגון בין-לאומי שיבטיח את שלום העולם ואת יציבותו, ובעיקר יבטיח שמעשים לא מוסריים ולא הומניים כרצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות לא יקרו עוד לעולם. התכנית המקורית של ארגון זה, ששמו האו"ם, הייתה להקים מערכות אסטרטגיות, חברתיות וכלכליות כדי לממש את עקרונותיו הנעלים. האו"ם החליט שכדי להבטיח את שלום העולם ולמנוע מלחמות יש צורך בפיתוח כלכלי ובחיסול העוני, מאחר שמחסור, עוני ורעב גורמים לחוסר יציבות ולמלחמות. לצורך מימוש המטרות הכלכליות הוקמו הבנק העולמי וקרן המטבע, וכדי לשפר את רמת החיים של תושבי כדור הארץ הוקמו ארגון הבריאות העולמי, ארגון העבודה העולמי, הארגון לקידום הילד וארגון התרבות העולמי.

המטרה החשובה ביותר של הארגון הייתה ונשארה המטרה האסטרטגית – מניעת סכסוכים אלימים שעלולים להביא למלחמות עקובות מדם ולהרג מיליוני חפים מפשע. לצורך כך הוקמה מערכת משפטית שממוקמת בהאג שבהולנד, האחראית על שפיטה ועל הענשה של מנהיגים ואנשי צבא המבצעים פשעי מלחמה ורצח עם.

העיקרון המרכזי מאחורי פעילות האו"ם הוא: "האחריות להגן" (responsibility to protect). על פי עיקרון זה כל ממשלה אחראית לשלום אזרחיה ולביטחונם הפיזי, הכלכלי והפוליטי. זהו תפקידה העיקרי של ממשלה. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על אזרחיה או אינה מתפקדת, חובת האו"ם להגן על האזרחים הללו ולהבטיח את שלומם ואת ביטחונם. עיקרון זה נותן סמכות חוקית לאו"ם או לכל ארגון בין-לאומי אחר (כמו נאט"ו) להתערב צבאית אם יש צורך בכך, כדי להגן על אזרחי מדינה שממשלתה אינה יכולה או אינה מעוניינת להגן עליהם. כדי לקבוע אם יש מקום להתערבות בין-לאומית, האו"ם מתבקש לשלוח ועדות חקירה ולעמוד על חומרת המצב ועל מידת הסכנה לחיי האזרחים. אם מסקנות הוועדות מוכיחות מעל לכל ספק שאכן ללא הגנה מצד המערכת הבין-לאומית חיי רבים מהאזרחים בסכנה וקיומם תלוי בהתערבות האו"ם, ניתן לשלוח הגנה צבאית או כוחות שמירת שלום כדי להפסיק את האלימות ולהבטיח את סיום הקונפליקט. עיקרון זה הנחה את כוחות נאט"ו והאו"ם בבוסניה, בעירק, באפגניסטאן, בסומליה, באפריקה המשוונית ובסודן.

השאלה אם העיקרון הזה תופס גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית. האו"ם היה מעורב בסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז 1947, כשהחליט על חלוקת פלשתינה לשתי מדינות ואפשר את הקמת מדינת ישראל. מאז פועלים באזורנו כוחות שמירת שלום, בצד כוחות בין-לאומיים בסיני ובירושלים. ברם, ישראל מסרבת לשתף פעולה עם ועדות חקירה של האו"ם, כמו הוועדה לבדיקת מקרה אוניית המרמרה והוועדה לבדיקת פשעי מלחמה במבצע "צוק איתן". ישראל יכולה לטעון כי העיקרון של "החובה להגן" מתבצע על ידי ממשלת ישראל ולכן אין צורך במעורבות בין-לאומית, אך הטענה היא שהרשות הפלסטינית והחמאס אינם מסוגלים להגן על אזרחיהם מפני התוקפנות הישראלית ולכן דרושה מעורבות של האו"ם. וכך בעצם הנושא עומד היום – הפלסטינים נשענים יותר ויותר על מוסדות האו"ם ועל סוכנויותיו, בעיקר על מערכת המשפט הבין-לאומית. ישראל, לעומת זאת, טוענת שמעורבות זאת אינה חוקית.