רבות נאמר לאחרונה על שקיעת ארה"ב ועל אובדן מנהיגותה ומעמדה כ"מעצמת העל". ארה"ב הוצגה כמי שאיבדה את השפעתה ונכשלה באפגניסטן ובעיראק, זנחה את תומכיה ואיבדה את אהדת מצרים ומדינות המפרץ. צ'אווס מוונצואלה קרא תיגר על ארה"ב ונהפך למנהיג אזורי. נשיאת ברזיל התריסה וביטלה ביקור ממלכתי בוושינגטון. יפן מציגה מדיניות לאומנית, מחזקת את יכולותיה ומגבשת יכולות הגנה עצמאיות יותר. הודו לא נרתעת מלהתעמת עם ארה"ב על זוטות, ופקיסטן מאיימת להגביל את קשריה עם ארה"ב כתגובה לחיסולים של פעילי אל קאעידה בשטחה. ומה בנוגע לסין? סין קונה כל מה שעומד למכירה בארה"ב, רוכשת השפעה במרכז אסיה ובמזרחה, הופכת למעצמת העל באפריקה באמצעות סיוע כלכלי נדיב, ובשל צריכת הנפט וחומרי הגלם הגדולה שלה היא מטרפדת כל חרם אמתי ואפקטיבי על איראן. סין גם נוקטת צעדים חד-צדדיים בים ומתעמתת עם דרום קוריאה ועם יפן, בעלות בריתה של ארה"ב, ומתעלמת מהנורמות האמריקניות בנושאים של זכויות האדם. פוטין ה"גבר" הוצג כמנהיג חזק המאיים ליטול את הבכורה מאובמה ה"חנון": המאבק הכוחני על כיסה ועל מחויבותה של אוקראינה; האזהרות של רוסיה שלא תסבול מעורבות יתר של נאט"ו במדינות הבלטיות ובפינלנד; מעורבותה של רוסיה בהגנה על אסד; המקלט שנתן פוטין לחושף הסודות האמריקניים סנודן וההתרסה שבכך. וכמובן, תדמיתה של ארה"ב נחלשה גם בשל כישלונה בעצירת האיראנים מלהתקדם ולהשיג יכולות גרעיניות, ואולי אף נשק גרעיני, ובשל המעבר להשגת הסכמות פשרה עם האיראנים.
גם המתרחש בתוך ארה"ב מוצג כעדות לשקיעתה של מנהיגת העולם. המשבר הכלכלי, הקשיים והכישלונות בהתמודדות עם אסונות טבע, הכישלון בחקיקת שינויים העומדים בלב החזון של הנשיא אובמה – ממכירת נשק בתוך ארה"ב ועד לרפורמת הבריאות – וכמובן השבתת הממשל כתוצאה מאי-הצלחה לכפות על הקונגרס לאשר את התקציב שגובש.
מרשימת התופעות והאירועים שהוזכרו, יש מי שמסיקים שארה"ב מאבדת את מעמדה כמעצמת העל היחידה, כמגדלור של העולם המערבי המתקדם וכשריף הבין-לאומי שברצותו מגיע ופותר בעיות, משכין או כופה שלום והסדרים, ולפעמים אף משתלט בכוח, מטיל מורא וכופה את דרכו. אך מאבדת לטובת מי? מיהו אותו גורם העומד, ולא רק מאיים, ליטול את הבכורה? מיהם השחקן או הקבוצה שנכנסים לנעלי האמריקנים בתחומים השונים? מיהו זה שאליו עולים לרגל כדי לקבל את חסותו, בשל ראייה שהוא הכוח העולה שיהפוך בעתיד למעצמת העל? מבט קצר ושטחי פחות מעלה שטרם אותר אחד כזה, ואפילו לא קבוצת שחקנים, כמו האיחוד האירופי. הדבר נכון כשבוחנים את המדיניות המעשית של הממשלות והמנהיגים, וודאי כשבוחנים את ההתנהגות המעשית, להבדיל מזו ההצהרתית, של הציבור ברחבי הגלובוס, מהודו ועד כוש, ובכלל זה בסין ובהודו, באפריקה, במזרח התיכון ואפילו באירופה, רחמנא ליצלן.
ארה"ב היא היעד האטרקטיבי ביותר למהגרי עבודה מכל העולם, והתורים ל"גרין קארד" רק מתארכים. האוניברסיטאות והחברות האמריקניות המתקדמות מוצפות בסינים, בהודים ובטובי הסטודנטים והמומחים מהעולם, הבאים ללמוד ומקווים להצליח ואולי אף להשתלב ולהישאר. בעשותם כן הם משביחים את המערכת האמריקנית ואת התשתיות האנושיות שלה, ומנציחים את העליונות המדעית והטכנולוגית. מספר הפטנטים האמריקניים אינו בנסיגה, וכך גם מספר ההישגים ופריצות הדרך המדעיות והטכנולוגיות. מעמדם של המותגים המסחריים האמריקניים נשמר אף הוא, גם אם הייצור והתכנון עברו למדינות אחרות, ואולי דווקא בשל כך. הכלכלה האמריקנית היא, לטוב ולרע, הגורם המניע את הכלכלה העולמית, וככל שסין מושקעת בה יותר, כך סין תלויה בפריחתה. מערכת הבריאות העולמית, שהיא מרכיב מפתח בהארכת תוחלת החיים בעולם, מובלת במובנים רבים מאוד על ידי זו האמריקנית, על כל המשתמע מכך, וכך תעשיית המזון. תחומי האמנות, התקשורת, הרשתות החברתיות, הסביבה, התרבות, הפנאי ואפילו ההימורים, מובלים כולם על ידי האמריקנים.
אין תהליך מדיני מרכזי אחד ברחבי העולם, שעמדת ארה"ב והשפעתה אינן גורם משמעותי, ולעתים קרובות מרכזי, בעיצובו וביישומו – פעמים כגורם מוביל, פעמים כגורם יוזם, ופעמים כגורם בולם או משבש. כך הדבר בתחומי האנרגייה, שלהם משמעות אסטרטגית עצומה, כך הדבר בתחומי זכויות האדם, בבקרת נשק, בייצוא נשק ובתעופה. סיוע החוץ האמריקני גדול משמעותית מכל סיוע אחר. בכל נקודות החיכוך הביטחוניות המשמעותיות מעורבת ארה"ב, אמנם לא תמיד עם כוחות בפועל, אך בתחומים רחבים שהם תנאי לפעילות, כמו אספקת מודיעין, מימון והקצאת יכולות לוגיסטיות. במדינות רבות אנשי ה-CIA חשובים יותר מהדיפלומטים האמריקנים הרשמיים, עובדה המעידה על מעורבות אמריקנית לא גלויה אך עמוקה בזירה הפנימית. הגילויים של סנודן הפתיעו רק את מי שאינם בקיאים, ולא הפתיעו כשיטה את רוב מי שהביעו זעזוע ומחו.
לשחקנים הרציניים ברור שלטוב ולרע ארה"ב היא החלוץ המרכזי על המגרש. חלוץ כזה, גם אם נתון להוראות המאמן, ברצותו יישאר במרכז המגרש ויכדרר, וברצותו יפרוץ קדימה, יבעט פעמים רבות מזוויות שונות ולבסוף לרוב יבקיע. נראה שבימים אלה המאמן אינו שש לחשוף את חלוציו לסיכונים מיותרים ולתשלום מחיר עבור קבוצות אחרות או עבור השחקנים האחרים, שהתרגלו שעושים את העבודה עבורם בזמן שהם מוחאים כפיים או מוחים. אך אף לא גורם אחד בעולם מרשה לעצמו להתעלם מחשיבותה של ארה"ב או להמעיט ממנה. אף לא גורם אחד שש לנסות ולהחליף אותה כגורם העולמי המוביל. כי להובלה יש מחיר שאין ביכולתם לשלם. השועלים תמיד שמחים להתגנב ולכרסם בנתח של האריה, אך לא באמת מתיימרים להכריעו או להחליפו.
9 תגובות
אין סיכוי שהסינים לא יהפכו לכח שווה לפחות לארהב
אני רואה בעתיד התגבשות מחדש של שניים וחצי גושים
חוץ מהאמריקאים גם הרוסים חוזרים למרכז יש להם כוח והם מנסים וכנראה יצליחו לרכז סביבם כמה ארצות
סין לכאורה איתם אבל תלויה חזק בכלכלה האמריקנית וזה ידחוף אותם לא לחבור לגמרי לרוסים אלא להיות גוש שלישי נפרד חזק מאד שבהרבה מקרים יחבור לרוסים ולפעמים יפעל לבד
האמריקנים אחרי שהיו לבדם הרבה שנים יורידו הילוך כי נמאס להם להיות שוטר העולם ולקחת על הגב את כל הסדר העולמי
לסינים יש מספיק בעיות בבית בשביל להטריד את עצמם בשאלות כמו עם מי לצדד? למה? מי ינצח? להיות מוביל או עוקב?
לסינים אכפת מכסף. לסינים אכפת מלספק צרכים של מעצמה שגדלה בעשור יותר מהר מכל מדינה אחרת בהיסטוריה.
אני מניח שהם יכלו אם הם רצו אבל גם אם הם רוצים יש להם סידרי עדיפויות.
מי שלא מקורב לגורמי מפתח שנוגעים לדבר, קשה לדעת בבירור מה על האג'נדה, אבל מה שבטוח הם לא יאבדו את מעמדם כמוביל בינלאומי עם כוח השפעה, ואם כן אז לא בלי מאבק.
אני חושב שחשוב לציין שלפעמים לתת לשועלים לנגוס מעט בנתח של האריות זה לא דבר רע וזה אפילו נותן הרגשה אמיתית של תחרותיות.
והנה אתה רואה כמה טעית. ארצות הברית בצלילה מבחינה פוליטית. וגם הנשיא שלהם חושב כי קודם כל הוא צריך להתעסק בבעיות הפנים שלהם.
שלא יהיה לך ספק
סין לוקחת הבכורה
אתגר אמיתי בטווח בינוני
אם המנהיגות בארהב תמשיך להיות כל כך לא רצינית
ללא ספק
הסינים ורק הסינים