תורת מרקס במבחן התיאוריה וההיסטוריה

בפרק הקודם הצבעתי על הרנסנס הסוציאליסטי בקרב הדור הצעיר של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, הנובע מתחושת מיאוס ממגבלות הקפיטליזם ורצון לחזור לרעיונות היסוד של קרל מרקס. כדי להבין את יסודות התפיסה הזו, אבחן כעת את הניתוח הכלכלי של מרקס, את תחזיותיו ואת האופן שבו עמדו במבחן המציאות.

מרקס לא התעלם מעוצמתו של הקפיטליזם; הוא הכיר בכך שמדובר במערכת חדשנית ויעילה מאוד שהגדילה את הייצור בקנה מידה חסר תקדים, קידמה את המדע ועודדה חדשנות. אך הוא גם סבר שהצלחות אלו עצמן יוצרות סתירות פנימיות שיובילו בסופו של דבר לקריסת השיטה. סתירות אלו באות לידי ביטוי בריכוז העושר בידי מעטים, בעוני יחסי של העובדים, במשברי ייצור מחזוריים, ובתחרות שמביאה לריכוז הון ולהיווצרות מונופולים.

אחת התיאוריות הכלכליות החשובות ביותר של מרקס היא תורת "הערך העודף". לטענתו, הרווח הקפיטליסטי מבוסס על ניצול העבודה: הפועל מייצר ערך גדול יותר מן השכר שהוא מקבל, לדוגמה הפועל מייצר סחורה בשווי 500 דולר ביום, אך מקבל שכר של 150 דולר בלבד. ההפרש – "הערך העודף" – נלקח על ידי בעל ההון כרווח. יש לציין שכלכלנים רבים חלקו על ניתוח זה וטענו שהרווח אינו ניצול אלא משקף גם יזמות, סיכון, השקעת הון, חדשנות ותיאום בין גורמי הייצור.

לצד הניצול הכלכלי, הצביע מרקס על תופעת הניכור (Alienation). במפעל התעשייתי, העובד מבצע פעולה צרה וחוזרת על עצמה, ולפיכך הוא מנוכר מהמוצר שהוא יוצר, מתהליך העבודה, מהיצירתיות האנושית שלו ומבני אדם אחרים. הוא מאבד שליטה על עבודתו והעבודה מאבדת את משמעותה.

מרקס האמין שהקפיטליזם ייצור בעצמו את הכוחות שיביאו להפלתו ושהמהפכה היא בלתי נמנעת. הוא צפה שההון יתרכז בידי מעטים, בעוד מעמד הפועלים ילך ויתרחב ותנאי החיים של רבים יידרדרו ביחס לעושר המצטבר. בעקבות כך הפועלים יתארגנו פוליטית ויבצעו מהפכה.

על פי חזונו של מרקס, לאחר המהפכה תוקם "דיקטטורה של הפרולטריון" – שלב מעבר שבו מעמד הפועלים ישלוט במדינה כדי לפרק את מוסדות החברה המעמדית. בשלב הסופי המדינה עצמה תאבד את תפקידה ותיעלם, ותקום חברה קומוניסטית ללא מעמדות וללא רכוש פרטי באמצעי הייצור.

תחזיתו התבססה על כמה הנחות יסוד שלפי תפיסתו היו "חוקים מדעיים" של ההיסטוריה: לכל מערכת כלכלית יש סתירות פנימיות המחמירות עם הזמן ומובילות למשברים עמוקים יותר ויותר, וכאמור לעיל כתוצאה מכך הפועלים יפתחו תודעה מעמדית משותפת, יתארגנו פוליטית ויבצעו מהפכה. המהפכה היא תוצאה של התפתחות היסטורית, ולא של רצון יחידים.

אירועי המאה ה-20 הציגו תמונה מורכבת יותר מכפי שחזה מרקס: ראשית, המהפכות הקומוניסטיות התחוללו בעיקר במדינות פחות מתועשות, כמו רוסיה וסין, ולא במדינות הקפיטליסטיות המפותחות שבהן ציפה שיתרחשו; שנית, במדינות קפיטליסטיות רבות התפתחו מדיניות רווחה, איגודי עובדים, חקיקת חוקי עבודה ומערכות ביטוח סוציאלי – מנגנונים שהפחיתו חלק מהמתחים המעמדיים שתיאר.

עם זאת, אף שתחזיותיו של מרקס לא התממשו כפי שחזה, רעיונותיו על ריכוז הון, אי-שוויון, משברים מחזוריים וההשפעה העמוקה של מבנים כלכליים על החברה ממשיכים להשפיע על המחקר בכלכלה, בסוציולוגיה, בהיסטוריה ובמדע המדינה, גם בקרב חוקרים שאינם מקבלים את מסקנותיו הפוליטיות.

לסיכום, תורתו של מרקס נתפסת כיום הן כניסיון שאפתני להסביר את התפתחות החברה באמצעות כוחות כלכליים, והן כמערכת רעיונית שחלק מתחזיותיה נכשלו במבחן המציאות – בעוד שתובנותיה הביקורתיות ממשיכות לעורר דיון ומחקר גם בימינו.