המערכת הפוליטית בארצות הברית מושתתת על שתי מפלגות מרכזיות בלבד: המפלגה הדמוקרטית, שנחשבת באופן מסורתי למפלגת השמאל, והמפלגה הרפובליקנית, שנחשבת באופן מסורתי למפלגת הימין. בעבר, כמו גם בהווה, תמכו שתי המפלגות במשטר הכלכלי הקפיטליסטי, אם כי הדמוקרטים מאמינים באחריות המדינה ובחובתה לספק לכלל אזרחיה רמת חיים נאותה ומכובדת, והרפובליקנים לעומת זאת דוגלים בעיקרון של אחריות אישית, ובחובתו של כל אזרח לכלכל את עצמו ואת משפחתו, ולספק את צרכיו החיוניים בכוחות עצמו.
במשך שנים רבות נתפס המושג "סוציאליזם" בחברה האמריקאית כמאיים ומרתיע. בעיני רבים נחשב הסוציאליזם למשטר עוין ומאיים. אולם בתקופה האחרונה הפך הסוציאליזם ל"בון טון" המקובל בקרב הפוליטיקאים הצעירים במפלגה הדמוקרטית. מגמה זו בלטה בבחירות המקדימות לקונגרס, שבהן הביסו מועמדים לא מעטים את יריביהם בזכות הצהרתם על היותם סוציאליסטים. גם ראש עיריית ניו-יורק הנוכחי מתהדר בתואר "סוציאליסט", תואר שללא ספק סייע רבות לבחירתו המפתיעה לתפקיד.
מהו, אם כן המקור לרעיונות אלו, ומה בסוציאליזם כל כך מושך את הצעירים הדמוקרטים בארצות הברית? עקרונות השיטה הסוציאליסטית מבוססים על תורתו של קרל מרקס (1818–1883), אשר טען שבעתיד הלא-רחוק הקפיטליזם יקרוס, יוחלף בסוציאליזם ולבסוף בקומוניזם. לתפיסתו של מרקס, ההיסטוריה אינה מונעת על ידי רעיונות, דת, או מנהיגים גדולים, אלא על ידי התנאים החומריים של החיים – לא התודעה קובעת את החיים, אלא החיים החומריים קובעים את התודעה. כאשר אמצעי הייצור והבעלות עליהם משתנים, גם המבנה החברתי כולו משתנה: מי ששולט על אמצעי הייצור ועל אופן חלוקת העושר והכוח, הם הקובעים את המבנה החברתי ואת דמותה של החברה.
מרקס טען שהכלכלה היא הכוח המרכזי המעצב את החברה. הוא הבחין בין שני מרכיבים: "כוחות הייצור" שהם הטכנולוגיה, אמצעי הייצור והעובדים, לבין "יחסי הייצור" – מי הבעלים, מי עובד עבור מי, ומי גורף את הרווח מהעבודה. לשיטתו, משברים קורים כאשר כוחות הייצור מתקדמים, אך יחסי הייצור (יחסי עובד ומי שמרוויח מעבודתו) אינם מתאימים עוד. משברים אלו, לדעתו של מרקס, הם המנוע של ההיסטוריה.
צעירי המפלגה הדמוקרטית נמשכים לסוציאליזם משום שהם חווים מציאות של יוקר מחיה קיצוני, קושי להגיע למעמד הביניים, חובות לימודים תובעניים, פערי עושר עצומים ותחושה שהקפיטליזם האמריקאי כבר לא מספק הזדמנויות כמו בעבר. עבורם, "סוציאליזם" אינו מושג מאיים, אלא מילה נרדפת להוגנות, לביטחון סוציאלי ולצדק חלוקתי.
כדי להבין לעומק את הבסיס התיאורטי המזין את המגמה החדשה הזו, אעסוק בפרק הבא בניתוח הביקורת הכלכלית והחברתית של מרקס על הקפיטליזם, במושגי יסוד כמו "הערך העודף" והניכור, ובתחזיותיו המהפכניות – וכיצד עמדו במבחן ההיסטוריה בפועל.
4 תגובות
נראה לי דוקא שהימין הקיצוני הוא שהולך וגדל
אבל הצעירים הדמוקרטים הם מיעוט, או שאני טועה?
אין שם שום "בון"
את מציגה את הנשאים הבינלכומיים דלא כל כך ידועים לציבור
כל הכבוד