המחיר המר של הפיכה שלטונית מוצלחת

כל המאמצים והניסיונות של ישראל וארצות הברית לעורר הפיכה שלטונית באיראן לא צלחו. שלטון האייתוללות חזק מתמיד ושינוי פוליטי לא נראה באופק. משכך, מעניין לבחון את לקחי הפיכה שלטונית באיראן אשר כן הצליחה בעבר.

תחילתה של אותה דרמה נקשרה בתעשיית הנפט האיראנית, שמאז ראשית המאה העשרים נשלטה בידי חברת הנפט האנגלו-איראנית (The Anglo-Iranian Oil Company). רוב רווחיה של החברה זרמו לבריטניה, בעוד הכנסותיה של איראן היו מצומצמות ביותר. הדבר עורר תסכול עמוק בקרב הציבור האיראני. התנועה הלאומית האיראנית דרשה להחזיר את השליטה במשאבי הטבע לידי המדינה.

בשנת 1951 זכתה מפלגת "החזית הלאומית", בראשות מוחמד מוסאדק, לתמיכה רחבה בפרלמנט (המג'לס). ב-29 באפריל 1951, לאחר שקיבל את אמון הפרלמנט, מונה מוסאדק לראש הממשלה. ממשלתו נתפסה בעולם כבעלת בסיס פרלמנטרי איתן ולגיטימציה ציבורית רחבה. מייד לאחר היבחרו, הלאים מוסאדק את תעשיית הנפט האיראנית. הפרלמנט האיראני אישר כמעט פה אחד את החוק שהעביר את כל נכסי החברה הבריטית לבעלות המדינה. מטרת החוק הייתה להבטיח שהכנסות הנפט ישמשו לפיתוח איראן ולא יעברו לבריטניה.

התגובה הבריטית הייתה חריפה: היא הובילה לחרם בינלאומי על הנפט האיראני, הטילה סנקציות כלכליות והקפיאה נכסים איראניים, ובכך דרדרה את איראן למשבר כלכלי חמור. בריטניה פעלה מתוך אינטרס כלכלי ברור: למנוע את אובדן השליטה באחד ממקורות האנרגיה החשובים בעולם. בתחילת האירוע נקטה ארצות הברית עמדה מתונה יותר, אולם עם בחירתו של אייזנהאואר לנשיאות בשנת 1952 השתנתה המדיניות בוושינגטון. ארצות הברית חששה שהמשבר הכלכלי באיראן יחזק את מפלגת "טודה" הקומוניסטית, ויקרב את איראן לברית המועצות. ממשלת בריטניה ניצלה את החשש להשתלטות סובייטית על איראן, והובילה לשיתוף פעולה פוליטי ומודיעיני הדוק בין ה-CIA לבין שירות הביון הבריטיMI6 . שתי המדינות החליטו להוציא לפועל הפיכה שלטונית, להדיח את מוסאדק, ולהחזיר לשאח את השלטון הבלעדי.

המבצע, שכונה TPAJAX (מבצע אייאקס), תוכנן במשותף על ידי ה-CIA וה-MI6 ובראשו עמד קרמיט רוזוולט הבן, ראש ה-CIA. התוכנית שילבה אמצעים פוליטיים, פסיכולוגיים ומבצעיים: איראן הוצפה בתעמולה נגד מוסאדק, עיתונאים ופוליטיקאים זכו למימון נדיב, גויסו אנשי דת בכירים שיתנגדו לממשלה, שולם שוחד לקציני צבא ולחברי פרלמנט, ומעל לכול – אורגנו הפגנות בעד הממשלה ונגדה כדי ליצור תחושת כאוס.

על רקע זה החליט השאח להדיח את מוסאדק באמצעות צווים מלכותיים. ניסיון ההפיכה הראשון היה באוגוסט 1953, כאשר השאח חתם על צו ההדחה, אך ניסיון זה נכשל. מוסאדק קיבל מידע מוקדם על המזימה, עצר חלק מהקושרים, והשאח, שחשש לחייו, נמלט תחילה לעיראק ולאחר מכן לאיטליה.

בשלב זה נראה היה שההפיכה קרסה, אולם אנשי ה-CIA לא נואשו. ב-19 באוגוסט 1953 אורגנו הפגנות ענק בטהראן, ויחידות צבא שעברו לצד הקושרים, יחד עם קבוצות אזרחיות חמושות, השתלטו על מרכזי השלטון. לאחר קרבות רחוב מרים הופגז ביתו של מוסאדק. הוא נמלט, אך הסגיר את עצמו כעבור זמן קצר. ממשלתו של מוסאדק, שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין, נפלה. גנרל פזלוללה זאהדי, המקורב לשאח, מונה לראש הממשלה, והשאח שב לאיראן והתקבל כמנצח. מוסאדק הועמד לדין בבית משפט צבאי, נדון לשלוש שנות מאסר, ולאחר מכן הושם במעצר בית בכפרו, שם חי עד מותו בשנת 1967.

לאחר שובו לשלטון כונן השאח מונרכיה ריכוזית והרחיב בהדרגה את סמכויותיו. בתמיכה אמריקאית הוקם שירות הביטחון החשאי "סאוואק" (SAVAK) שעסק במעקב, במעצרים ובדיכוי מתנגדי המשטר. החירויות הפוליטיות הצטמצמו, האופוזיציה דוכאה, והפערים החברתיים הלכו והעמיקו. במהלך שנות השישים והשבעים גברה ההתנגדות למשטרו של השאח מצד לאומנים, אנשי שמאל ואנשי דת בראשות האייתוללה רוחאללה ח'ומייני. בשנת 1979, לאחר חודשים ארוכים של הפגנות ושביתות, נמלט השאח מאיראן. ח'ומייני שב מגלותו בצרפת, הכריז על הקמת הרפובליקה האסלאמית, ובכך בא הקץ לשלטון בית פהלווי.

הפלת ממשלת מוסאדק בשנת 1953 הייתה אחת מנקודות המפנה החשובות בהיסטוריה של המזרח התיכון. היא אומנם החזירה את השאח לשלטון למשך כ-26 שנים וחיזקה את השפעת ארצות הברית ובריטניה באזור, אך לעומת זאת היא יצרה תחושת השפלה בשל התערבות זרה שנצרבה עמוק בזיכרון הלאומי האיראני. היסטוריונים רבים רואים באירוע זה את אחד הגורמים המרכזיים שהובילו למהפכה האסלאמית של 1979 ולעוינות המתמשכת בין איראן לארצות הברית עד ימינו.