בין מעצמות היבשה למעצמות הים

העימות המעצב את המערכת הבין-לאומית במאה ה-21 אינו מתרחש רק בשדות הקרב של אוקראינה, במצרי טאיוואן או במזרח התיכון. הוא מתנהל במרחב רחב בהרבה. הקרב הוא על השליטה בסדר העולמי הבא. בניגוד לתפיסה הרווחת שלפיה העולם נע לקראת רב-קוטביות, מסתמנת חלוקה גיאופוליטית ברורה בין שני מחנות: מצד אחד גוש יבשתי סמכותני בהובלת סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה, ומן הצד האחר קואליציה ימית ודמוקרטית בהובלת ארצות הברית ובעלות בריתה באירופה ובאסיה.

המאבק הזה אינו חדש. כבר בתחילת המאה העשרים טענו הוגי הגיאופוליטיקה כי השליטה ביבשת אירו-אסיה היא המפתח לעוצמה עולמית, בעוד שמעצמות הים מבקשות למנוע מכל כוח יבשתי להשתלט על מרכז היבשת. אלא שהמציאות הנוכחית שונה מזו של מלחמות העולם או המלחמה הקרה. היריבות כבר אינה נשענת בעיקר על כיבוש שטחים באמצעות טנקים וצבאות ענק, אלא על שליטה בטכנולוגיה, בשרשראות אספקה, ברשתות תקשורת, במידע ובמשאבים אסטרטגיים.

סין היא ללא ספק הכוח המרכזי בגוש היבשתי החדש. באמצעות יוזמת "החגורה והדרך" היא בונה רשת עצומה של נמלים, מסילות ברזל, כבישים ותשתיות ברחבי אסיה, אפריקה ואירופה. במקביל היא משקיעה בהקמת הצי הגדול בעולם, בפיתוח בינה מלאכותית, ברשתות תקשורת מתקדמות ובשליטה בייצור מינרלים נדירים החיוניים לתעשיות העתיד. מטרתה אינה רק להפוך למעצמה אזורית, אלא לעצב מחדש את כללי המשחק הגלובליים.

לצידה ניצבת רוסיה, המבקשת להשיב לעצמה את מעמד המעצמה שאיבדה עם קריסת ברית המועצות. איראן מבקשת לערער את הסדר האזורי במזרח התיכון, וצפון קוריאה מוסיפה נדבך של איום גרעיני וטכנולוגי. למרות ההבדלים האידיאולוגיים ביניהן, ארבע המדינות משתפות פעולה בתחומי האנרגיה, הסחר והפיננסים ובפיתוח אמצעי לחימה וטכנולוגיות צבאיות. זהו שיתוף פעולה גמיש המבוסס על אינטרסים משותפים ועל התנגדות להשפעה האמריקנית.

עם זאת, למחנה זה יש גם חולשות משמעותיות. כלכלת רוסיה נשענת במידה רבה על ייצוא חומרי גלם, איראן סובלת מסנקציות מתמשכות וצפון קוריאה מבודדת כמעט לחלוטין. גם סין, על אף עוצמתה, עדיין תלויה בטכנולוגיות מערביות מתקדמות, בשווקים בין-לאומיים ובמערכת הפיננסית העולמית.

מנגד ניצב המחנה המערבי. יתרונו עדיין עצום: הוא מייצר חלק ניכר מהתוצר העולמי, מוביל כמעט בכל תחומי החדשנות הטכנולוגית ושולט במטבעות המרכזיים, במוסדות הפיננסיים ובמרבית ההשקעות הגלובליות. גם בתחום הצבאי נהנות ארצות הברית ובעלות בריתה מיתרון משמעותי ביכולות, בפריסת הכוחות ובבריתות ההגנה.

אולם דווקא עוצמה זו מסתירה בעיה עמוקה: חוסר לכידות פוליטית. מדינות אירופה חלוקות ביניהן ביחס לסין ולרוסיה, ארצות הברית עצמה סובלת מקיטוב פוליטי חריף ורבות מבעלות הברית אינן משקיעות די הצורך בביטחונן. מלחמות הסחר, מגמות בדלניות והתחזקות הפופוליזם מחלישות את יכולתה של הקואליציה המערבית לפעול כיחידה אסטרטגית אחת.

העימות החדש אינו מתנהל רק בזירה הצבאית. מתקפות סייבר, לוחמת מידע, שליטה במינרלים נדירים, מערכות תשלומים דיגיטליות, בינה מלאכותית ורשתות תקשורת הפכו לכלי נשק אסטרטגיים. מי שישלוט בתשתיות הדיגיטליות ובשרשראות האספקה ישפיע לא פחות ממי שמחזיק בצי נושאות המטוסים הגדול ביותר.

לכן השאלה המרכזית איננה האם המערב עדיין חזק יותר, אלא האם הוא מסוגל לתרגם את יתרונו הכלכלי והטכנולוגי למדיניות משותפת. הצלחתו תלויה ביצירת שיתוף פעולה עמוק יותר בין ארצות הברית, אירופה, יפן, קוריאה הדרומית, אוסטרליה ודמוקרטיות נוספות, הן בייצור ביטחוני, הן בפיתוח טכנולוגיות והן בהגנה על שרשראות האספקה הקריטיות.

גם מדינות שאינן מזוהות באופן מלא עם אחד המחנות, ובהן הודו, ערב הסעודית וברזיל, יהפכו לשחקניות מפתח. הן ינסו למקסם את האינטרסים שלהן באמצעות שיתוף פעולה עם שני הצדדים, ולא למהר להצטרף למחנה אחד באופן מוחלט.

מבחינת ישראל המשמעויות אינן תיאורטיות בלבד. היא חלק בלתי נפרד מהמחנה המערבי, אך מקיימת קשרים כלכליים חשובים עם סין ועם מדינות נוספות. בעולם שבו הטכנולוגיה, האנרגיה, הסייבר והבינה המלאכותית הופכים למרכיבי העוצמה המרכזיים, ישראל תידרש לאזן בזהירות בין האינטרסים הביטחוניים לבין השיקולים הכלכליים.

בסופו של דבר, הסדר העולמי החדש לא יוכרע רק באמצעות עוצמה צבאית. הוא ייקבע על פי היכולת ליצור קואליציות יציבות, להוביל חדשנות טכנולוגית, להבטיח עצמאות תעשייתית ולשמור על אמון בין בעלי הברית. זהו מבחן אסטרטגי שילווה את המערכת הבין-לאומית בעשורים הקרובים, ותוצאותיו ישפיעו על ביטחונן ועל שגשוגן של מדינות רבות, ובהן גם ישראל.