הפוליטיקאי היהודי הידוע הנרי קיסינג'ר הגדיר יחסים בין מדינות כך: "למדינה אין ידידים קבועים או אויבים קבועים, רק אינטרסים קבועים". היסטוריית היחסים בין ישראל לצרפת ממחישה אמרה זאת באופן ברור מאוד.
לאחר הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד בשנות ה-50, צרפת הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל. שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 היו התקופה של היחסים המצוינים. באותה תקופה ארצות הברית ובריטניה השתתפו בהטלת אמברגו נשק שהנשיא אייזנהאואר הטיל על מדינת ישראל. ישראל הייתה זקוקה בדחיפות לספק נשק. צרפת הקולוניאליסטית, ששלטה אז בצפון אפריקה, הייתה המועמדת האידיאלית. לישראל ולצרפת היה אויב משותף – מנהיג מצרים גמאל עבד-אל-נאצר. ישראל וצרפת, שתיהן, ניהלו מלחמה קשה נגד תנועות מחתרת לאומניות-ערביות שנתמכו על ידי נאצר. נוסף לכך, במחצית 1956, לאחר שנאצר הלאים את תעלת סואץ, ישראל מילאה תפקיד מרכזי במלחמת סיני, כאשר שיתפה פעולה עם צרפת ואנגליה בפעולה נגד מצרים. זה היה ביטוי ברור לשיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל וצרפת.
מלחמה זו סללה את הדרך לגיבוש מערכת יחסים הדוקה ומסועפת, בעיקר בין מערכות הביטחון של צרפת וישראל. לאור אמברגו הנשק האמריקני, צרפת הפכה לספקית הנשק המרכזית של ישראל. שמעון פרס מילא תפקיד מכריע בבניית הברית האסטרטגית בין ישראל לצרפת בשנות ה-50 וה-60. כמנכ"ל משרד הביטחון, ולאחר מכן כסגן שר הביטחון, הוא היה הדמות המרכזית בחיזוק הקשרים עם צרפת, תוך שהוא עוקף ערוצים דיפלומטיים מסורתיים ומנצל קשרים אישיים עם מנהיגים צרפתים. ישראל קיבלה לראשונה מטוסי קרב מתקדמים כמו המיראז', ואף הוזמנו 12 ספינות טילים מתקדמות עבור חיל הים הישראלי הצעיר והמתפתח, שנבנו במספנה בעיר הצרפתית שרבורג. שיתוף הפעולה הצבאי היה עמוק ורציני.
סיוע נוסף, ואולי החשוב ביותר, היה הסיוע שצרפת נתנה לישראל בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. זהו אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בביטחון הלאומי של ישראל עד היום. שמעון פרס היה בעל הרעיון, והוא שפעל לאישורו. פרס אישית מילא את כל התפקידים בדרג המטה ולאורך שרשרת הפיקוד של הדרג המבצעי בפריז. בהשראת אנשי מדע ויועצים, ולאחר שהצליח בהקמת הכור הגרעיני הקטן, חתר פרס בכל כוחו להקים כור גרעיני גדול בעוצמה של 24 אלף קילוואט, שיהיה בו כדי לקדם את המחקר הגרעיני בישראל. ראש הממשלה בצרפת וממשלתו קידמו את הפרויקט, ואין כל ספק שישראל לא הייתה מקבלת סיוע לבניית כור גרעיני בסדר גודל כזה מארץ אחרת. בספטמבר 1957 נחתם חוזה טכני בין הוועדות לאנרגיה אטומית של צרפת ושל ישראל, שבו נאמר כי "צרפת מתחייבת לתת לישראל את התוכניות, העזרה הטכנית והחומרים הדרושים לבניית הכור."
ברם, הרומן הישראלי עם צרפת הסתיים ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים, באורח טראומטי ומפתיע – לפחות מבחינתה של ישראל – בשעה שדה-גול הטיל אמברגו על אספקת נשק לישראל. דה גול שינה באופן מהותי את מדיניות החוץ של צרפת. היחסים הטובים של ישראל וצרפת נולדו בעיקר ממשבר המלחמה באלג'יריה, מלחמה שתקעה טריז בין צרפת והעולם הערבי. ברגע שהמשבר הצפון-אפריקני, ובמיוחד מלחמת אלג'יריה, באו על פתרונם, וברגע שצרפת חזרה לנורמליזציה ביחסיה עם מדינות ערב כולן, בוטל ה-Raison d'être של ידידותה עם ישראל. כעת ביקשה צרפת לחזק את הקשרים עם מדינות ערב, בעיקר מסיבה כלכלית-עסקית, דהיינו הצורך בנפט ובשווקים של מדינות המפרץ. לפיכך, הנשיא דה גול שינה מן הקצה את התפיסה, הפסיק את התמיכה בישראל והפך את הערבים לבני ברית טבעיים של צרפת. לאחר מלחמת ששת הימים דה גול מתח ביקורת פומבית חריפה על ישראל וצרפת הטילה אמברגו מלא על מכירת נשק לישראל. צעד זה נתפס בישראל כבגידה. משמעות אמברגו הנשק הייתה שציוד צבאי שכבר הוזמן ושולם – לא נמסר. זוהי פרשה שעוד נתייחס אליה בנפרד בעתיד.
היחסים עם צרפת היו קרים ומתוחים במשך שנים רבות והתבטאו גם בהצבעות צרפת במוסדות האו"ם. שיתוף הפעולה הביטחוני עם צרפת צומצם וכמעט נפסק. ישראל פנתה יותר ויותר לארצות הברית כבת ברית מרכזית. עם זאת, ישראל עדיין מקיימת קשרים דיפלומטיים מלאים ושיתופי פעולה חשובים עם צרפת.
הלקח הנלמד הוא שקיסינג'ר צדק. יחסים בין מדינות מתבססים אך ורק על אינטרסים.






6 תגובות
נכון מאד. בדרך כלל יחב"ל מתבססים על אינטרסים. אבל יש יוצאים מן הכלל. צרפת היא דוגמה טובה. היו גם קשרים שנוצרו עם גורמים צרפתים שנלחמו בנאצים. וכמובן שחלק גדול מהשילומים מגרמניה שולמו לצרפת תמורת נשק. אבל כיום הדוגמה האופיינית ביותר היא ההדרה של ישראל מתערוכת הנשק (הסלון האווירי) המתקיימת מדי שנה בצרפת. הדרת ישראל מהתערוכה נעשית בשל התחרות הקשה בין תעשיות הנשק הצרפתיות לישראליות. הצרפתים מתים מקנאה כיוון שתעשיות הנשק הישראליות עברו מזמן באיכות ובכמות את תעשיות הנשק הצרפתיות.
כמובן שהאינטרסים הצרפתיים משחקים כאן תפקיד.
רק אינטרסים, וביותר ויותר מקרים מדובר באינטרסים אישיים מאשר לאומיים
איזה אינטרס כיום יכול להביא להתקרבות אל ישראל של איזה שהיא מדינה
למ. הפסימיסט היקר
בכלל כל מדינה שחוששת מאיראן יכולה בהחלט להתקרב לישראל.
בייחוד מדינות סוניות שחוששות מהקיצוניות של השיעים האיראניים.
שלא לדבר על אזרבייג'אן השיעית המתונה החוששת מהשיעים האיראנים.
או על ירדן שבית המלוכה שלה חושש לשרידותו במרחב.
יש כאן פרדוקס מבני – אם משטר האייטולות היה מתחסל המוטיבציה של
אלו שהוזכרו לעיל להתקרב לישראל הייתה פוחתת.
כיוון שמשטר האייטולות שרד ועוד יתחזק בעקבות ההסכם עם ארה"ב
לאלה שהוזכרו לעיל תהיה מוטיבציה חזקה להתקרב לישראל.
אז למה ציפית
לערכים?
חה חה
מה יש לנו להציע למדינות אחרות. כלום. לא תועלת שנמדדת בכסף, לא תועלת צבאית, ולא תועלת ערכית