בחלקו הראשון של המאמר דנתי בגורמים שהביאו לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1648-1618), מלחמה שגבתה מיליוני קורבנות והמיטה חורבן על אירופה. המלחמה שינתה את מפת הכוחות באירופה והובילה בסופו של דבר להסכמי וסטפליה, שעיצבו את עקרונות המדינה הריבונית המודרנית. לאחר שלושה עשורים של הרס, התבהרה ההבנה שהכרעה צבאית חד-צדדית אינה אפשרית. וכאן טמון ייחודה של המלחמה – לא בשדה הקרב, אלא בתהליך המדיני שסיים אותה – ועידת השלום של וסטפליה.
בוועידה השתתפו נציגי הממלכה הרומית הקדושה, נציגי צרפת, שוודיה, ספרד, הולנד וגרמניה, ונציג מיוחד של האפיפיור. בשיחות נכחו דיפלומטיים, מומחי משפט ומשקיפים שונים. כל נציג רצה לקדם ולהבטיח את האינטרסים של שולחו. הכנסייה הקתולית רצתה להבטיח את השלמות הטריטוריאלית ואת הרציפות של שלטון הכנסייה על אירופה; צרפת פחדה מהתחזקות בית הבסבורג בגרמניה; שוודיה רצתה להבטיח את שלמותה הטריטוריאלית; ספרד רצתה להמשיך לשלוט בהולנד ולהבטיח את שליטתה בטריטוריות שכבשה; וגרמניה רצתה להבטיח את עצמאותה הפוליטית והטריטוריאלית כמדינה פרוטסטנטית.
סוד הצלחת שיחות השלום היה נעוץ באסטרטגיות ובטקטיקות החדשניות שבהן השתמשו המתווכים. השיחות התנהלו בנפרד ובקבוצות קטנות בשתי ערים שונות בחבל וסטפליה: נציגי הקתולים ישבו במינסטר ונציגי הפרוטסטנטים ישבו באוסנבריק. בהקשר של ימינו, דמיינו שקבוצה אחת של נציגי ארה"ב תדון עם נציגי הממשלה של איראן, וקבוצת מתווכים אמריקאית אחרת תקיים שיחות עם מנהיגי משמרות המהפכה. המתווכים השתמשו בטקטיקת "הלוך וחזור" (בדומה לדיפלומטיית הדילוגים של קיסינג'ר) ופירקו את המחלוקות הנפיצות ל"נושאים קטנים" שניתן להסכים עליהם בהדרגה.
השיחות הניבו תוצאות מדהימות. כל צד יכול היה לחוש "מנצח" מבלי להשפיל את יריבו. הוועידה עיצבה את המושג "ריבונות" במשמעותו המודרנית: לראשונה נקבע כי לכל מדינה, קטנה כגדולה, יש זכויות ריבונות שוות וגבולות בטוחים, וחל איסור על התערבות בענייניה הפנימיים. בנוסף הוחלט על חופש דת ועל החופש של כל מדינה לבחור את הדת כרצונה, ללא כפייה מצד הכס הקדוש או מצד כל מדינה אחרת. הדת הפרוטסטנטית זכתה למעמד שווה לקתוליות, ואפילו הזרם הקלוויניסטי זכה להכרה.
כל הצדדים הסכימו להכיר בריבונותה של הולנד, ולהכיר בשווייץ כמדינה ריבונית עם גבולות ברורים ומוכרים. צרפת קיבלה את חבל אלזאס, ושוודיה קיבלה טריטוריות בצפון גרמניה. הצרפתית הוכרה כשפה המשותפת לכולם שבה ישתמשו ליחסים בינלאומיים.
ועידת וסטפליה סללה את הדרך למעבר הדרגתי ליחסים בינלאומיים מבוססים על אינטרסים ולא על דת. לראשונה בהיסטוריה נקבעה מערכת חוקים של "דיפלומטיה בינלאומית", שמבוססת על מערכת של יחסים דיפלומטיים בין מדינות למניעת מלחמות, ופתרון סכסוכים בדרכים דיפלומטיות. והתוצאה, אולי החשובה ביותר, הייתה השגת פשרות הדרגתיות במקום הכרעה צבאית חד-צדדית. הצדדים לא ניסו ליצור שלום אידאלי, אלא יציבות באמצעות איזון בין הצדדים הלוחמים.
לסיכום, "שלום וסטפליה" מסמל את תחילתו של העידן המודרני ביחסים בינלאומיים, בדיפלומטיה, ובמעמדן של מדינות העולם, ומוכיח שגם את המלחמות הקשות ביותר ניתן לסיים – לא בקרבות, אלא סביב שולחן הדיונים.






9 תגובות
אבל במקרה שלנו לדת יש חלק משמעותי במלחמה.
נכון מאד. את צודקת. אנו מתמודדים עם אסלאם רדיקלי שכולל טרור כדוגמת 9\11. אם ניקח את "שלום ווסטפאליה" כדוגמה כפי שנרמז במאמר הרי שנשלה את עצמנו ושום דבר טוב לא יצא מזה. וזאת בלשון המעטה.
בשביל שזה יקרה צריכים שמנהיגי שני הצדדים לא יראו במלחמה מטרה. במקרה שלנו לא רלוונטי
לניצה – מאמר מעניין וחשוב שמכיר את תוצאותיו, אף שהיה מוגבל רק לאירופה המרכזית. עם זאת – עד כמה שאני יודע לא הייתה בזמן חוזה וסטפליה מדינה בשם גרמניה, אולי הכוונה לפרוסייה. לא הייתה הממלכה הרומית הקדושה – זו הייתה אימפריה ובראשה קיסר. לא ניתן חופש דת לאזרחים ונקבע כי דתו של השליט תהיה דתם של תושבי מדינתו ואם לא מוצא חן בעיניהם, שיעבור לשטח בו נקבע שתהיה שולטת הדת שלהם. האם בריטניה לא הייתה שותפה צדדית להסכם? ומה עם רוסיה הצארית. אינני יודע גם על מיליוני הרוגים במשך שלושים השנים, וודאי לא נספרו החללים
המאמרים שלך משל ים היסטוריה, תיאוריה, עובדות, השלכות
זה ממש מה שצריך
הדוגמאות שלך מעניינות. אבל אנחנו חיים בעולם אחר = המזרח התיכון
אתמול טרמפ לימד את כולם איך עובדים בתוך שעתיים מהודעה על חידוש מלחמה להודעה על הפסקת אש והליכה לשלום
הבעיה שכיום אין טקטיקה ובוואדי לא אסטרטגיה
הכל שליפות כל הזמן בכל הכיוונים
ראשית, כל המגיבים צודקים. שלום ווסטפליה קרה בתקופה אחרת, ובעולם אחר. ברם למרות השינויים בזמן ובמקום, מספר דברים אינם משתנים ואנו חייבים לזכור זאת. טבע האדם, הרצון לשלוט, הצורך בהגנה על האינטרסים הלאומיים, קיימים ועומדים היום כפי שהם היו קיימים לפני מאות שנים. חשוב עוד יותר, הצורך הקיומי, והדאגה לבטחון האזרחים. ללא ספק, מלחמה ארוכת שנים הרסנית ומזיקה וחייבת להסתיים. הקיום האנושי מחייב מצב של שלום. זה המסר החשוב של שלום ווסטפליה.