בין טאיוואן לישראל

המראה האסטרטגית שישראל לא יכולה להתעלם ממנה
תמונה של אפרים
ד"ר אפרים כהנא

העימות בין סין לטאיוואן אינו סכסוך גיאופוליטי רחוק, אלא הוא שיעור מוחשי בהרתעה, בבריתות ובאשליות ביטחוניות – שיעור שישראל מכירה היטב. השאלה האם סין תספח צבאית את טאיוואן בשנת 2027 עשויה להישמע כשאלה אסטרטגית השייכת למזרח אסיה בלבד, אך למעשה מדובר במקרה מבחן עולמי וגם ישראלי מאוד. טאיוואן, בדומה לישראל, היא דמוקרטיה קטנה המתקיימת בצל איום קיומי מצד מעצמה אזורית ששוללת את עצם הלגיטימיות של קיומה. המאבק סביבה חושף אמת לא נוחה: בעולם של מאבקי כוח – מוסר ועמדות בינלאומיות אינם תחליף לעוצמה מוחשית, להרתעה ולנכונות להילחם.

שנת 2027 אינה תאריך יעד לפלישה ודאית, אלא נקודת ציון. לפי הערכות מערביות, עד אז סין עשויה להגיע לרמת כשירות צבאית שתאפשר לה לשקול פעולה רחבת היקף נגד טאיוואן. אך כשירות איננה החלטה. גם ישראל מכירה היטב את הפער בין יכולת צבאית של אויב לבין נכונותו לשלם את מחיר המלחמה. מלחמות אינן פורצות רק כשהצד התוקף חזק מספיק. מלחמות פורצות כאשר היריב משוכנע שהצד השני חלש, מפולג או חסר רצון להגן על עצמו.

בעיני בייג'ינג, טאיוואן אינה מדינה שכנה אלא ישות סוררת שיש "להחזיר הביתה" – בראייה הסינית זהו איום קיומי, המזכיר את האופן שבו שחקנים עוינים במזרח התיכון תופסים את ישראל. מכאן נגזר הלקח הראשון, המוכר היטב לישראלים: כאשר עצם הקיום מוטל בספק, פשרות מדיניות והבטחות בינלאומיות אינן יכולות להחליף הרתעה צבאית ברורה.

בשנים האחרונות טאיוואן מפנימה את התובנה הזו. למרות קשריה ההדוקים עם ארצות הברית, היא אינה בונה את ביטחונה על ערבויות בלבד, אלא היא משקיעה בהגנה עצמית א־סימטרית הכוללת טילים נגד ספינות, הגנה אווירית, כטב"מים ומערך מילואים רחב היקף. מטרתה איננה להביס את סין, אלא להפוך כל ניסיון פלישה לאירוע יקר, מסובך ובלתי ודאי. זהו עיקרון יסוד גם בתפיסת הביטחון הישראלית: שלילת הישגי האויב עד שיבין שהמחיר גבוה מדי.

המעורבות האמריקאית מוסיפה עוד רובד דמיון לישראל: ארצות הברית נוקטת כלפי טאיוואן מדיניות של "עמימות אסטרטגית": היא אינה מתחייבת בפומבי להגן עליה, אך גם אינה שוללת זאת. עמימות כזו נועדה להרתיע את היריב, אך בה בעת, היא חרב פיפיות. ללא עוצמה לאומית ברורה, עמימות עלולה להתפרש כחולשה ולהזמין הרפתקנות צבאית. גם ישראל יודעת: בריתות הן נכס אסטרטגי יקר, אך הן אינן ביטוח חיים.

רוב ההערכות כיום מצביעות על כך שסין לא תבחר בפלישה צבאית כוללת בטווח הקרוב, אלא תעדיף לחץ מתמשך: תרגילים צבאיים, מצור חלקי, לוחמה כלכלית, מתקפות סייבר ושחיקה מתחת לסף המלחמה. מודל זה מוכר לישראל היטב. האיומים המסוכנים ביותר אינם תמיד מלחמות כוללות, אלא תהליכים איטיים שמקהים תגובות, מערערים ביטחון ויוצרים אשליית שגרה.

הסכנה האמיתית אינה נעוצה בתאריך כזה או אחר, אלא בטעות חישוב. מלחמות גדולות, במזרח אסיה כמו במזרח התיכון, אינן תמיד תוצאה של החלטה קרה, אלא של משבר פוליטי, הסלמה לא מתוכננת או הערכת חסר של היריב.

טאיוואן היא מראה עבור ישראל: היא מזכירה שהרתעה אינה ניתנת במתנה, שבריתות אינן תחליף ללכידות פנימית ולעוצמה, ושגם בעיתות שקט יחסי יש להשקיע במוכנות ולא לשקוע באשליות. בעולם שבו מאזן הכוחות משתנה במהירות, מדינה שמוותרת על נכונותה להגן על עצמה, מזמינה את אויביה להעמידה במבחן.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. מאמר מעניין ומלמד של ד״ר אפרים כהנא.
    ההשוואה בין טייוואן לישראל, היא בהחלט חומר למחשבה, המלמד עד כמה שיווי המשקל הגיאופוליטי, הינו שברירי, ולא לגמרי צפוי.

    1. במיוחד כאשר טראמפ הוא הסולן בארצות הברית.מצב ישראל וגם טאיוון מתנדנד

  2. ההבדל הוא שישראל מול איראן הרבה יותר קל מאשר טייוואן מול סין

    1. מה עוד שברית ההגנה של ארהב- כבר מאד לא משכנעת אחרי אירן…

  3. רק שטראמפ לא ינטוש את טאייואן
    שהרי אמריקה תחילה
    והתערבויות הוא כבר נכווה

  4. ההבדל הוא שבמקרה של טאיוון, מדובר באותו עם כמו סין, עם שהתפצל פוליטית. אנחנו בדרך לשם, אבל עדיין לא שם

  5. יש עוד הבדל קטן , סין אינה מדברת על חיסולה של טאייוון שמבחינתה- תושביה הם בשר מבשרה של האומה הסינית הגדולה (אותה תרבות היסטוריה דת) בעוד שמדינת ישראל והיהודים- מיועדים להשמדה ככול האפשר, ופליטיה אם יוותרו, יחיו תחת חסות איסלמית כבני אדם משוללי זכויות לעד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של ישראל

חדר כושר למוח

דרכים לשיפור הזיכרון והקוגניציה

דילוג לתוכן