חופשיים לרגע בזכות המוזיקה, אך חסרי תקווה

קובה כמשל (3)
תמונה של צבי
צבי סלע

בשני הפרקים הקודמים תיארתי בקצרה את מצבה של קובה בתקופתו של פידל קאסטרו, את "הישגי המהפכה" ואת האופן שבו פוגע המשטר בכל תחומי החיים במדינה גם כיום. בפרק זה אבקש לשאול האם יש פתח לתקווה בקובה? האם יש סיכוי שיגיע השינוי המיוחל לאי הקסום הזה?

כפי שציינתי בפרק הקודם, רבים מן התיירים שמגיעים לקובה לא רואים את המציאות נכוחה ולא מבינים עד כמה היא עגומה. חלקם למשל מתפעם מהמוזיקה ומהריקודים הקובניים השובים, שכמותם אכן אין בשום מקום אחר (כתב על כך אליחו קרפנטייה, גדול סופרי קובה, בספרו ״מוזיקה בקובה״), וכשהם חוזרים לארצם הם מספרים בהתרגשות עד כמה העם הקובני עליז ושמח ומרקד ברחובות. ממצוקה בדרך כלל נולדת מוזיקה שמבטאת אותה, כמו למשל מצוקת העבדים בארה״ב שהביאה את הג׳ז והסווינג (שני סגנונות מוזיקה שנאסרו בתחילה בקובה כי נחשבו כקונטרה-מהפכניים), ובהמשך את תרבות הצעקה של ההיפ-הופ. אך אותם תיירים-לרגע לא תמיד תופסים כי זה שנים המוזיקה והריקודים הקובניים, וכמובן הסקס, האלכוהול והסמים, הם הדרכים היחידות שנותרו להרגיש במדינה הזו לרגע חופשי ומשוחרר.

גוון אחר בתהליך ההתנוונות ההדרגתי של קובה, הן הנראה לעין והן הסמוי, הוא התמעטות הנוער שיודע לרקוד סלסה או ריקודים מסורתיים אחרים, והשתלטות כמעט מוחלטת של הרגאטון הקובני המתפרע. גם הפסטיבלים הגועשים של פעם, אלה שעוד מתקיימים, איבדו את זוהרם, יש בהם הרבה כייסים שמנסים לצוד תיירים, והרבה פחות שמחה.

עד שנות התשעים קובה הוחזקה מלאכותית בחיים על ידי ברית המועצות. במשך שנים רבות הפליגו אינספור ספינות משא סובייטיות עמוסות לעייפה בשלל מוצרים לקובה, ואילו קובה שלחה בחזרה רק סוכר, כמעט המוצר היחיד שייצרה. את שיירת הספינות האינסופית העליזה ההיא קטע באחת הנשיא רונלד רייגן שהביא בתבונה ובנחישות להתמוטטות הכלכלית של ברית המועצות, והיא בעקבות כך נטשה אז כליל את קובה. את השנים הקשות מנשוא שבאו מייד לאחר מכן, ושכונו בפי קאסטרו ״פריודו אספסיאל״ – התקופה המיוחדת, יוכל להבין מי שיטרח ויקרא למשל את ספרו הקשה של פדרו חואן גוטיירס, ״הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה״. מרבית ה״מומחים לקובה״ ניבאו אז בוודאות מוחלטת את נפילת המשטר הקומוניסטי, אך למרות הכול הצליח לבסוף פידל להיחלץ מהמשבר כנגד כל הסיכויים באגרוף פלדה ובחוכמה רבה.

האסטרטגיה של פידל התבססה בעיקרה על שלושה שינויים מהותיים:

הראשון – פתיחת השוק, אם כי מאוד מצומצמת ומוגבלת, ליוזמה פרטית בכמה תחומים, כמו השכרת חדרים לתיירים, פתיחת מסעדות קטנות, ומכירת פירות וירקות בשווקים פתוחים.

השני – פיתוח מדעי ממוקד, במסגרת ממשלתית כמובן, בעיקר בתחום הביו-גנטיקה והתרופות, ניסיון שנכשל לחלוטין.

השלישי – פיתוח התיירות, שהייתה אסורה ומוקצית מחמת מיאוס לפני כן, שינוי שהפך את קובה לאי קפיטליסטי מובהק שנושא על כפיו, אם כי בקושי רב, את המשק הקומוניסטי הלא מתפקד כולו, נטול הכלכלה.

הנס הכלכלי ההוא הפתיע רבים. האם יחזור הנס הזה גם הפעם ויציל את הכלכלה ההולכת ונחרבת מדי יום של קובה? בסאגה הקובנית ארוכת השנים רק דבר אחד ממשיך לחזור על עצמו (כפי שמתואר לעצבה בספר הטרגי של אליחו קרפנטייה על ההיסטוריה של האיטי, "מלכות העולם הזה״): ככלל, כל צעד, כל הפיכה, רק מחמירים את המצב. היום אין מנהיגות סוחפת בקובה כמו של פידל בשיאה של המהפכה. כוחו של ראול קאסטרו הקשיש עדיין במותניו, ומאחורי הקלעים הוא השולט היחיד בקובה ויש עדיין יראה ניכרת מפניו; אך כבר אין כלפיו הרבה כבוד, ואין שום כבוד לנשיא המכהן, דיאס-קאנל. נראה גם שהטריקים הישנים של פידל אזלו מזמן. כיום מסתמן בבירור שהצעד היחיד שנותר להצלה עצמית של כלכלת קובה ושאין מנוס ממנו יכול היה להיות פתיחה כוללת של השוק הקובני. אך לכך מתנגדים בתוקף לא רק ראול קאסטרו אלא גם בני המעמד השליט בכללו, כי אז הם יאבדו את כוחם ואת כל ההטבות שלהם.

מה שיכול לשפר במעט את מצב הכלכלה (מלבד אם יימצא זהב בחיפושים הקדחתניים בהרים) היא עזרה מבחוץ, שכמו בעבר תשמר את המשטר. תמיד היו מדינות שעזרו לדיקטטורה בקובה לשרוד, אם זו ברית המועצות לפני התפוררותה, או ונצואלה וסין בהמשך, או המדינות האירופיות שסירבו לשתף פעולה עם ארה״ב בדרישה לדמוקרטיזציה בקובה, מעבר למס שפתיים צבוע. אך סיוע פוליטי-כלכלי כזה (שיש ספק אם יגיע בעתיד הקרוב לאור מצבן הפיננסי של המדינות התומכות בקובה, כוונצואלה, איראן, צפון קוריאה, ואפילו סין ואירופה) לא יפתור את הבעיה הכלכלית בקובה, ולא יביא כמובן שום גאולה לעם הקובני המייחל לחופש.

אם כן, מה עושים בינתיים הקובנים? למה הם לא ממשיכים בהפגנות? למה הם לא מתקוממים? הקובנים בורחים בהמוניהם מקובה. היום ההגירה הרבה יותר פשוטה והרבה יותר קלה ממרד אלים ומסוכן.

ביידן ביטל את מדיניות החומה של טראמפ בגבול הדרומי, ובניהולה של קמלה האריס, סגנית הנשיא, נהרו מיליוני פליטים בלתי חוקיים לארה״ב. רק בשנה שעברה היגרו לארה״ב 300,000 קובנים. מדינות מסוימות באמריקה הלטינית, כמו פנמה, סייעו למהגרים קובנים לצאת באופן חוקי מקובה תמורת תשלום נאות לקופתן בידיעה כי משם הם ימשיכו לגבול ארה״ב. הגירה עצומה זאת (3% מהאוכלוסייה, וזאת רק לארה״ב, ורק בשנה אחת) נהנית בפועל מתמיכה שקטה של הממשלה הקובנית אשר מעוניינת בעזיבת גורמים אופוזיציוניים, ובפועל מעודדת כעת הגירה כשסתום משחרר לחץ. כך מתגברת בהדרגה גם ההגירה החוקית לארה״ב מקובה ביוזמת בני משפחה הרשאים להזמין את קרוביהם שנותרו מאחור – רשת מסועפת זו רק הולכת ומתרחבת עם השנים. העוזבים הם בחלקם הגדול צעירים, וחלקם בעלי מקצועות מבוקשים, כולל רופאים, מהנדסים ואנשי מחשבים, דבר שמחליש עוד יותר את הכלכלה הקובנית ומייבש בהדרגה את שארית החיוניות והחיות של האי, אך כך גם את כוח ההתנגדות למשטר נחלש.

ברק אובמה, בשעתו, פתח מחדש בחגיגיות רבה את השגרירות האמריקאית בהוואנה, הצטלם עם ראול, והעניק למשטר הקומוניסטי הקלות רבות, כרגיל תמורת כלום – שום דרישה אמריקאית לא זכתה להתייחסות. כיום ביידן ממשיך באותו קו דמוקרטי חסר תוחלת. במצב הזה אכן אין כל היגיון בחרם שמתיר עקיפה שלו באמצעות הפרצות הרבות שבו, ורק משמש את המשטר הקובני כתירוץ הנצחי לכל הבעיות בקובה.

החרם על עיראק, למשל, נכשל, משום שהוא הפך לבלתי יעיל בעליל, בעיקר בגלל השחיתות הפושעת של האו״ם בהנהגת המזכיר קופי ענאן, והצביעות המובנית המבישה של מדיניות אירופה. החרם על איראן שבא באיחור רב סייע אומנם להחלשת המשטר שם (הגם שאובמה נמנע באדיקות מכל גילוי של הזדהות עם מתנגדי האייטוללות הנרדפים), ועזר בהבאת איראן לשולחן הדיונים, אך זאת רק כדי להערים על ממשל אובמה בהסכם דמה שיאפשר לאיראן להתאושש כלכלית ולייצר בעתיד הקרוב נשק להשמדה המונית בלי שום מגבלות. מאז זרמו מיליארדים רבים של דולרים אמריקאיים לאיראן, ומדיניותו הרופסת והמנותקת של ביידן בנושא, לצד שיתוף הפעולה של מדינות אירופה עם איראן, ממשיכים למנוע כל פתרון. גם הלחץ הכלכלי על צפון קוריאה כלל לא הועיל בזמנו, כי גם היא הערימה על ביל קלינטון בריצת האמוק שלו לפרס נובל לשלום (אשר אובמה קטף כזכור עוד לפני שעשה דבר מטוב ועד רע), וכן על קונדליסה רייס ששכנעה את ג׳ורג׳ בוש הבן לנקוט צעד דיפלומטי. הצעד הזה אִפשר לצפון קוריאה לייצר במהירות מספר פצצות אטום ששינו כמובן את שם המשחק.

סיכוי ממשי להביא באחת או בהדרגה לשינוי המיוחל בקובה יהיה רק לממשל אמריקאי שיהיה מתוחכם ונחוש דיו, לפחות כמו שהיה הנשיא רייגן לגבי ברית המועצות, ויהפוך סוף-סוף את החרם על קובה לכלי מדיני יעיל. הממשל האמריקאי יידרש לנקוט כמה צעדים: ראשית, לשקול בכובד ראש חסימת כל הגירה לארה״ב מקובה ועצירת העברות כספיות של קובנים מארה״ב; שנית, לרתום מדינות נוספות, בעיקר אירופיות, למסע נחרץ ויעיל להבאת חירות כלכלית ופוליטית לעם הקובני המוכה; שלישית, לבטל את האישורים המיוחדים לייצוא מצרכים לקובה מארה״ב, להטיל סנקציות חמורות על כל חברה מסחרית או פיננסית שתספק מצרכים או שירותים לקובה (כולל חברות סיניות ורוסיות), ולפעול כלכלית בתוקף נגד כל ממשלה שתסייע לדיקטטורה הקומוניסטית בקובה. במקביל למדיניות ארה"ב ומדינות אחרות נדרש לחץ פנימי גובר מצד העם הקובני. ללא נקיטת צעדים אלה, שייאלצו את המשטר בקובה לפתוח את המערכת הפוליטית והכלכלית ולהפוך לחברה דמוקרטית מתפקדת, אין שום סיבה שלא לזנוח את האמברגו.

״אז מה יהיה?״ אני שואל את חברי הטוב ליאנדרו שכבר ראה הכול מאז שלחם בנעוריו בסנטה קלרה לצד צ׳ה גווארה. ״אותו דבר״, הוא עונה, ״רק יותר ויותר רע״. ״אתה יודע מה הכי קשה בגיהנום?״, הוא שואל אותי ועונה מניסיונו האישי, ״זה לא העינויים האיומים שרק הולכים ומתגברים, זה לא האש ולא הקלשונים; זה שאין תקווה, שום תקווה״.

פתחתי את סדרת מאמרים זו בבדיחה, וכך גם אסיים: יום אחד הזמין הנשיא רייגן את גורבצ׳וב וקאסטרו לפגישה משולשת. אלוהים שכל כך התרגש מגודל האירוע אמר להם: ״על זה מגיעה לכם מתנה – כל אחד יכול לשאול אותי איזו שאלה שירצה״. שאל רייגן: ״ירשתי מקרטר, אתה יודע, כלכלה ממש מחורבנת, מתי כלכלת ארה״ב תתחיל לפרוח?״, ״עוד בימי חייך״, ענה אלוהים. ״ומתי המצב בברית המועצות יתחיל להשתפר?״ שאל גורבצ'וב, ״לא בימי חייך״, השיב אלוהים. ואז שאל פידל: ״ומתי סופסוף יתחיל להשתפר באמת המצב בקובה?״, ״בינינו״, נאנח אלוהים, ״לא בימיי חיי״.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

5 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סיבות לדאגה

סקירה כללית על חברת "אפל" (Apple)

תמונה של מיקי

את כולם, עכשיו!

ממשלת ישראל חייבת לשחרר את החטופים ללא דיחוי

דילוג לתוכן