קינה אישית כאובה על העם הקובני

בפרק הראשון בסדרת מאמרים זו תיארתי בקצרה את מצבה העגום של קובה היום והרחבתי על "הישגי המהפכה" ועל האופן שבו פוגע המשטר בכלכלה החולה ממילא ובשאר המערכות הכושלות במדינה, אולם הפגיעה לא מתמצה רק בכך, האמת היא שבנוסף המהפכה הרסה בעקביות את כל רקמות החיים באי היפיפה והקסום הזה, והדברים שאני כותב כאן הם גם קינה אישית כאובה על העם הקובני החבול.

מרבית התיירים שמגיעים לקובה, למשל ממדינות כמו קנדה, טסים היישר לאתרי הנופש המבודדים כמו ואראדרו וקיו קוקו, והקובנים היחידים שהם פוגשים הם המלצרים המשוועים לטיפ בחדרי האוכל והרקדניות החשופות בבריכות, ובתום החופשה הם שבים לארצם כמומחים מדופלמים לקובה. אבל תיירים שאכפת להם שואלים לפעמים איך מצליחים הקובנים לחיות עם משכורת של כעשרים דולר? ובכן, מנהיגי המפלגה מתגאים באספקה המוגבלת של כמה מצרכי יסוד לאזרחים בשיטת התלושים (שיטה שעברה מהעולם כמעט בכל מקום אחר, ונועדה בעצם לחזק את תלות האזרחים בממשלה, וזאת כעוד אחד מיסודות הדיקטטורה המדעית הגאונית של פידל, שלעומתו החבר סטאלין יכול בקושי להיחשב כדיקטטור-חובב). אך מהקומץ הזה שמקבלים תמורת התלושים –בפרט שלאחרונה הופחתו הכמויות שניתנות תמורתם ומצרכים שחולקו בעבר כל שבוע או חודש ניתנים כעת כל שלושה חודשים – אזרחים רגילים הרי לא יכולים להתקיים. מעטים עובדים עם תיירים ומקבלים פה ושם טיפ, וישנם גם כמה בני המזל שנהנים ממתנות ששולחים קרוביהם מעבר לים.

תשובה אפשרית לשאלה הנ"ל היא הסוד המוכר לכל קובני: הם גונבים. הכללות כידוע אף פעם לא נכונות, כמו גם זו עצמה, אך האמת המרה חייבת להיאמר בבירור: ככלל, הקובנים גונבים לפרנסתם. הם גונבים ממקום העבודה הממשלתי. הם גונבים כל מה שאפשר לצרוך בבית או למכור – למשל עובדי חנויות גונבים אוכל או נהגי אוטובוס גונבים ומוכרים מהצד כרטיסי נסיעה בין-עירונית. ומה שהתחיל כגניבה מהשלטונות, שהפכה עם השנים למעין נורמה, המשיך לגניבה בכלל, בפרט מזרים.

תשובה אפשרית נוספת היא התרומות השוטפות ששולחים אזרחי קובה הרבים שהיגרו למדינות אחרות לבני משפחתם בקובה, דבר שהופך את הקובנים למעשה לאביונים החיים מנדבות. מובן שגם מתן התרומות באופן זה פורם לחלוטין את השוויון שהמהפכה מתעקשת כביכול להשליט בקובה, שוויון לכולם בעוני. מי שיש לו קרובים נדיבים בארה״ב, בעיקר אם הוא גם עובד במקום שאפשר לגנוב בו סחורה בעלת ערך, ואולי גם לזכות בטיפים, יכול לחיות כמו מלך בהשוואה לשאר הנתינים.

הנשיא דונלד טראמפ אולי הרוויח ביושר את ההתנגדות החריפה לאישיותו ולהתנהלותו, בעיקר מצד השמאל האמריקאי והבינלאומי, וייתכן שאף את השנאה השוצפת והתיעוב העמוק שחשים שם כלפיו, אך דבר אחד אי-אפשר לקחת ממנו, את השכל הישר שלו ואת גישת הנו-ננסנס – נו-בולשיט המיוחדת והבלתי מתפשרת שלו. כפי שלגבי המזרח התיכון טראמפ זיהה מייד את הסיסמאות הצבועות הריקות ואת השקרים הבוטים המקובלים וסירב להיכנע להם, כך היה גם במקרה של קובה.

טראמפ סירב לאמץ את הסיסמאות הנבובות של פרשנים מנותקים וזחוחים, כמו למשל הקביעה שהאמברגו על קובה לא עובד ולכן חובה להפסיקו לאלתר (כפי שאכן התחיל לעשות בהתלהבות רבה הנשיא אובמה). הלא ברור שחרם לא יכול לעבוד אם יש בו פרצות וחורים. כדרכו, הטיל טראמפ הגבלות על העברות הכספים של קובנים החיים בארה"ב לקובה כדי להתחיל לסתום את הפרצות באמברגו האמריקאי. אך עם הגעתו של ג׳ו ביידן לבית הלבן שוב חזרו ההקלות בנושא, והכספים שמסייעים לשרידות הדיקטטורה הקומוניסטית ובפועל גם מרחיבים ומעמיקים את אי-השוויון בקובה, ממשיכים לזרום.

אגב, אבקש להבהיר שכשאני כותב ״דיקטטורה קומוניסטית״ ברור שכיום אין שום משמעות לאידיאולוגיה הקומוניסטית בקובה, וגם לא לשום אידיאולוגיה אחרת. הקומוניזם שבר את גבה של קובה, אך היום מלבד קומץ ישישים ממורמרים שנותרו מימי המהפכה וזוכרים את הערכים שייצגה, הפן האידיאולוגי בהקשר של קובה קיים רק בקרב גורמים מסוימים בשמאל העולמי. כיום מדובר בקובה אך ורק במאבק מר ועגום בין העם הקובני לבין האליטה הפריבילגית השלטת שמתוכנתת ובנויה ומצוידת מימי פידל לא לוותר בשום פנים ואופן על כוחה המוחלט ועל זכויות היתר שלה, והיא חונקת את העם. הקומוניזם משרת כיום את המשטר, הכופה בכוח אורחות חיים אבסורדיים שנוגדים את טבע האדם, רק כסיסמה. זאת בדומה לסיסמאות הפוליטיקלי-קורקט, מתחסדות וצדקניות כדרכן, שהן הכלי הפוליטי לכפיית דעות במדינות אחרות, חופשיות לכאורה, שבהן המשחק האמיתי הוא שליטה וכוח, ממון וזכויות יתר, ותחושת עליונות של המחזיקים והמחזיקות כביכול בצדק המוחלט.

מרכיב יעיל מאוד אך הרסני ביותר בהבטחת הדיקטטורה הקומוניסטית של קאסטרו היה הבאתה עד לבית וחדירתה לתוכו, לתוך המשפחה עצמה של כל אזרח ואזרח, בכל בית ובית. בקובה, גם במקומות הנידחים ביותר, ״מנהלות את החיים״ המועצות המקומיות להגנת המהפכה, ה״סה דה אר״, אשר מטבע הדברים מאוישות לרוב באנשים שרמתם האישית הנמוכה ביותר, עבדים ושפחות כי ימלכו. מובן שהמניפולציות, ההצקות וההלשנות פורחות. זו אחת מן הדרכים שבהן נוצרת תרבות של ״אנוסים״, של שקר כשיטת חיים, של פחד תמידי והעמדת פנים. תמים ומנותק מי שסובר באמת שחיים שלמים תחת דיכוי יום-יומי, רומס ומשפיל לא פוגעים אנושות ככלל באופי האדם וביחסים בין אנשים.

עם ניצחון המהפכה השתררה בקרב מרבית הקובנים תחושת הקלה אופורית עמוקה והתקווה פרחה, אך שלב אחר שלב העמיקה בקרבם ההכרה שהם למעשה עבדים נרצעים למשטר קשה ואכזר ונתונים לחסדי המעמד העליון ושלוחותיו – העלית הפריבילגית המורכבת מחברי המנגנון המפלגתי והממשלתי וכוחות הביטחון הנוקשים והאטומים הפועלים בלי מעצור בשמם. הנזק הקשה והכואב ביותר נגרם על ידי המהפכה מדי יום ביומו ברמה האישית, האנושית, הפנימית. כמו כמעט בכל מקרה אחר יש יוצאים מהכלל, אך ככלל, המהפכה הרסה גם את המשפחה הקובנית, מחצה הן את כבוד הגבר והן את כבוד האישה, והם הגיבו בהתאם בתוקפנות רבה כלפי הסובבים אותם. במשכורת הרעב האחידה הגבר הקובני לא יכול להיחשב כמפרנס, כמקדם וכמגן כלכלית על המשפחה, וגם לא האישה הקובנית, אם אינה יורדת לרחוב. מדהים להיווכח עד כמה מצב החנק, הדיכוי וההנמכה המתמשך השפיע הן על מעמד הגבר, ערכו העצמי, וערכיו בכלל, והן על מעמד והתנהלות הנשים הקובניות.

״אני לעולם לא אתחתן״ אמרה לי בתסכול ובכעס רב שכנתי ינייסי בת ה-17, ״הגברים הקובניים כולם בני זונות מזוינים, לא אכפת להם מכלום חוץ מעצמם, עושים ילדים ובורחים, שוכחים מהם״. ואכן נערות קובניות רבות יולדות כבר בגיל 14, וילדים רבים גדלים בלי אב לצד האם בלבד, או רק לצד הסבתא.

מבלי לפגוע בכבודן של הנשים והנערות הצעירות בקובה, במיוחד בכבוד אלה מהן שחיות איכשהו חיים רגילים, אין מנוס מלהודות שבמציאות נערות רבות בקובה תשמחנה לשכב עם כל זר בשטח תמורת חופן דולרים. במקרים רבים, רבים מדי, הבעל או החבר או הידיד יסרסרו בהן לכל תייר שיצוץ בסביבה, ולעיתים מעורבת גם אלימות קשה בסיפור הזה.

בעבר, הודות לנוכחות המשטרתית הרבה בכל פינה, שיעור האלימות והפשע בקובה היה קטן יחסית. אך בשנים האחרונות עם החמרת המצוקה הכלכלית, שהביאה לראשונה להפגנות סוערות בערים רבות, נסדק מחסום הפחד. המצוקה הכלכלית באה לידי ביטוי גם בהתפשטות הולכת וגדלה של תופעת הסמים, במקביל לצריכת אלכוהול חסרת גבולות שתמיד הייתה נפוצה בקובה, ובאלימות הולכת וגוברת אף באזורים שבעבר נחשבו בטוחים. גם במועדונים שבעבר היו מקומות שלווים יחסית לבילוי יש גילויי אלימות, וזאת למרות הפלישה הרגילה של החינטרות (מילולית: הג׳וקיס, הכינוי הקובני לזונות ״קלות״, ה״רוכבות״ על תיירים כמו שבתחרויות רוכבים הג׳וקיס על סוסים).

אך אולי הדבר המצער והמכאיב מכול הוא מצב הנוער, זה שנולד לתוך השלטון הקומוניסטי ושקריו ולא מכיר שום דבר אחר. הדור הצעיר ניזון ללא הרף מהמדיה של תרבות הנוער האמריקאית, הצפונית והדרומית, וחי אותה במידת יכולתו עד כלות. כל שנה יש מחזור חדש של נערים ונערות שלא-אכפת-להם-מכלום, וכל מחזור פרוע וחסר עקבות ומעצורים יותר מקודמו. לא שאין עדיין משפחות נורמליות פה ושם באי, וכמובן גם צעירים קובנים ״נורמטיביים״, אבל אלה הולכים ומתמעטים משנה לשנה. אני נוכח בכך בכל ביקור שלי בקובה. משבר גיל ההתבגרות מתחיל בקובה מוקדם מאוד, בדרך כלל בצורה הקיצונית ביותר, ולעיתים הוא לא נגמר אף בבוא הזקנה.

בפרק הבא, שיחתום את סדרת מאמרים זו, אספר על המפלט שמוצאים הצעירים במוזיקה, על השלכות האמברגו על כלכת קובה, ואבחן כיצד והאם יש סיכוי להביא לשינוי המיוחל בקובה.