הכול תלוי במערב

קובה כמשל (1)
תמונה של צבי
צבי סלע

לפני שנים רבות, מספרת בדיחה קובנית עתיקה, ביקר פידל קאסטרו באיי גלפאגוס וקיבל במתנה צב ענק בן 300 שנה. ״זו הבעיה עם חיות מחמד״, התלונן פידל, ״אתה מגדל אותן, נקשר אליהן, ואז הן פתאום מתות לך בגיל צעיר״.

באותם ימים, שבהם רבים וטובים בקובה ייחלו למותו המתעכב של הרודן, שמת לבסוף רק בגיל תשעים, מי ששמע שחייתי שם מספר שנים היה שואל אותי, ״אז מה יקרה בקובה כשקאסטרו סוף-סוף ימות?״.

״נאדה״, הייתי עונה, ״האמת, שום דבר כבר לא תלוי בקאסטרו, היום הכול תלוי אך ורק במערב, בראש ובראשונה כמובן בארה״ב״.

לעיתים שואלים אותי גם כיום שאלות דומות לגבי ראול, אחיו ויורשו הנאמן של פידל, שעוד בחייו מינה במקומו נשיא צעיר שהוא ואחיו אילפו קודם לכן כהלכה, אחד מיגל דיאס-קאנל שמו.

ועדיין הכול תלוי רק במערב.

ובכן, מה בעצם קורה בקובה בשנים האחרונות, ולמה זה אמור לעניין אותנו בחום הזה? התשובה הקצרה מתחילה ונגמרת בשער הדולר. כשביקרתי שוב בקובה לפני כשנה, השער שבמשך שנים עמד על פחות מ-25 פסו לדולר, טיפס במהירות ל-110 פסו בשוק השחור. השנה הוא הגיע בינתיים ל-230 פסו לדולר, ובעודי כותב שורות אלה הוא ממשיך להמריא לשחקים.

התוצר הרשמי לנפש בקובה, שפעם היה גבוה משל יפן, הוא כיום כ-7,291 דולר, זאת בהשוואה לתוצר לנפש בישראל שהוא 54,997 דולר, כאשר גודל האוכלוסייה בשתי המדינות דומה. במדינה שהייתה מלכת מייצרות ומייצאות הסוכר בעולם, אי-אפשר היום להשיג סוכר בחנויות. במדינה שבה המים הזורמים בבתים עדיין אסורים לשתייה, ושמפכים בה נהרות ונחלים זכים ללא ספור, קשה היום לקנות מעט מים לבית (אבל אין שום בעיה לעומת זאת להשיג רום מכל הסוגים, למי שיכול לשלם). בארץ שהייתה בעבר אחת העשירות באמריקה הלטינית, ושהיום אחד הדברים היחידים שגדלים בה בלי הפסקה הוא הילודה, אי-אפשר להשיג חלב.

למרות הסיוע באספקת נפט כמעט-בחינם של ונצואלה הסוציאליסטית (שגם בה המשק קורס, אך היא עדיין נתמכת, בעיקר צבאית, על ידי רוסיה, שמאפשרת למשטר שם לשרוד), משתרכים יום-יום תורים אינסופיים אל תחנות הדלק לרכישת בנזין יקר. בארץ שבה האדמה פורייה להפליא והגשם יורד בנדיבות כל השנה אי-אפשר להשיג היום עגבנייה. באי המוקף מים שופעי דגים מכל המינים זו משימה כמעט בלתי אפשרית כיום לקנות דג. לא רק המדפים בחנויות ריקים למחצה וההיצע במסעדות שעודן פתוחות ממש מביש לפעמים, המחסור הגיע גם למרכזי הספא המפוארים לתיירים וגם שם האוכל דל ועלוב בהשוואה למה שהוגש בשפע רק לפני שנים אחדות, ולמה שמוגש בכל אתר דומה בעולם.

המהפכה הקובנית הבריחה מקובה את פולגנסיו באטיסטה, הרודן המרושע הקודם ואיתו את הגנגסטרים ששלטו בהוואנה ואת חברות הענק האמריקאיות שחלבו את קובה. אך הקומוניזם שבא בעקבותיה טרף כמולך את כל חלבו ודמו של האי שפעם היה עשיר כמדינות תעשייתיות גדולות, כמו איטליה.

״זו מדינה שלא מייצרת כלום, חוץ מייאוש טוטאלי״, אומר לי בכעס רב רוברטו נהג המונית שהוא גם מהנדס מכונות, המסיע אותי לדירתי השכורה סמוך לטיילת המאלקון בהוואנה. ״אנחנו עבדים המפרנסים בזיעת אפינו את האדונים השחצנים שלנו מהמעמד העליון״. ״אתה לא חושש לדבר כך בפומבי?״ אני שואל, ״אני חושש, אז מה?״, הוא עונה בזעם, ״יכניסו אותי לבית סוהר? אתה עוד לא יודע שכל האי הארור הזה הוא בית סוהר אחד גדול? כולנו עובדים כל החיים בשביל הסוהרים שלנו״.

עוד בדיחה קובנית שואלת: ״מה הם שלושת ההישגים של המהפכה?״. והתשובה: ״הבריאות, החינוך והספורט״. ״ומה הם שלושת הכישלונות של המהפכה?״. והתשובה: ״ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב״.

אבקש להרחיב מעט על אגדת ״הישגיי המהפכה״. אודה שתמיד קוממו אותי הבורות והניתוק הגמור מהמציאות בתשבחות למערכת הבריאות הקובנית, כמו בסרט התעמולה השקרי והמטופש של מייקל מור. יש אכן מקום להחמיא לדיקטטורה הקומוניסטית על כך שבתחילת דרכה דאגה להכשיר מספר רב של רופאים כדי שהרפואה תגיע גם למחוזות המרוחקים של האי, וגם כדי שמשלחות הרופאים למדינות זרות יכניסו מטבע זר וסיוע בחינם לקובה. אך בפועל מערכת הבריאות הקובנית החינמית-לכאורה שרויה בקריסה חמורה כבר שנים. בתי החולים הם ברובם חורבות מטות ליפול ומצב ההיגיינה בהם מזעזע (כמובן חוץ מבית החולים לזרים בהוואנה והמתקנים הרפואיים לאליטה הקובנית). יש חוסר מחפיר בציוד רפואי אלמנטרי ובתרופות הבסיסיות ביותר (אף שהאמברגו האמריקאי לא מוטל בנושאי רפואה). מובן שבתנאים אלה גם לרופאים טובים, מאלה שנשארים בקובה, אין אפשרות לצבור ניסיון מקצועי מועיל ולהתמחות ברפואה מודרנית. מי שמבקש לקבל תשומת לב רצינית מהרופאים, המועסקים כמרבית הקובנים על ידי הממשלה ומשתכרים כמו כולם כעשרים דולר לחודש, מביא לרופא מתנה או משלם לו סכום כסף. על טיפולים מיוחדים נדרשים מטופלים לשלם סכומים גבוהים בהרבה, גבוהים במיוחד עבור הקובנים.

גם בנושא החינוך מגיעה למהפכה מחמאה, היא ביערה כמעט לחלוטין את האנאלפביתיות בקובה של אותו רודן מושחת שקדם לפידל. נוסף על כך, החינוך בקובה ניתן גם הוא בחינם. אולם, אם כך, מדוע לא נוהרים כל הקובנים לאוניברסיטאות? למה נושרים כל כך הרבה נערים ונערות מבתי הספר התיכוניים כבר בתחילת הדרך? למה כל כך מעט קובנים מסוגלים לדבר אנגלית בסיסית? למעשה, איכות החינוך בקובה ירודה בכל הרמות, בעיקר בגבוהות יותר, ובפועל רק אחוז קטן מאלה שמסיימים את בית הספר התיכון מורשה ללמוד באוניברסיטה, וגם אז האפשרויות בבחירת תחום הלימודים מצומצמות ביותר. יתרה מזו, במהלך שלטון הברזל של המהפכה המהוללת חשיבות החינוך כמעט נמחקה כליל, וזילות ההשכלה פושה בקרב הנוער. ברור שאם משכורת של אקדמאי – אם אכן יצליח למצוא עבודה במקצועו – זהה לאחר ארבע שנות לימוד למשכורת של זבנית בסופר ריק-המדפים, הרי שהאקדמאי הממוצע יבכר, בעיקר לנוכח האינפלציה המואצת במחירים, להתפרנס ממלצרות למשל במלון שבו יש סיכוי לטיפ מתיירים. כך העדיף לעשות חברי אוסקר אוצ׳ואה, מהנדס תעשייתי הממלצר במלון ״מליה קוהיבה״ שממול, שמצטער על השנים הטובות ש״בזבז״ כלשונו באוניברסיטה.

המצב לא שונה בהרבה בתחום הספורט, והתרבות בכלל. במסורת הדיקטטורות למיניהן טיפח המשטר מתחילת הדרך הן את הספורט והן את האומנויות. בעיקר את אלה, כמו באלט קלאסי, שבהן לא נדרשה יותר מדי צנזורה מפלגתית (זכורה הכרזתו של פידל, שגם היא הייתה גניבה ספרותית, כשנשאל מה מותר ומה אסור לכתוב: ״בתוך המהפכה – הכול, מחוץ למהפכה – שום דבר!״). אך אף שבעקבות הבריחה של ספורטאים ואומנים אל מחוץ למדינה החליטה הממשלה על צירופם לאליטה הפריבילגית בקובה, הם ממשיכים לברוח בהמוניהם.

בפרק הבא בסדרת מאמרים זו אתייחס לנזקים הקשים שגרמה המהפכה הקובנית לרקמת החיים באי היפיפה והקסום.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

    1. מאמר חשוב. אבל האם אינך יודע ש"היכן שהקומוניזם שם את ידו לא צומח שם יותר עשב"?
      ולמר בן צור – זהו, הרתיחה (כאילו) של המדינה מונעת דיון על כל עניין אחר?

  1. מאמר מעניין
    חשיפה של עולם שלא מוכר לנו כלל כאן בארץ
    מחכה ליתר הסדרה

  2. קובה דוגמאות טובה של פוטנציאל להיות גן עדן ולאן מנהיגות (סוציאליסטית) לא מוצלחת הובילה את המדינה

  3. הייתי בקובה כתיירת לפני שנים
    מסכנים
    בינתיים המצב כנראה מחמיר
    ול אחד, כולל המערב אין חשק לתעסק עם הנושא.

  4. מי מפריע להם להיות מדינה דמוקרטית. כנראה שרוב הרובנים רוצים את המשטר הנוכחי

  5. השאלה הבסיסית מה היה בקובה לפני הקומוניזם. האם לעם היה יותר טוב או פחות. בכל. בחינוך, בתעסוקה, בבריאות, בביטחון האישי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

הזהו ניצחון?

מתי שחרור חטופים על ידי תשלום כופר נחשב "ניצחון?"

תמונה שלניצה

חוקי או לא חוקי

ההתנחלויות ועזה בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג

דילוג לתוכן