מרוקו "שלי" היא לא רק כדורגל ברמה עולמית

כמדריך טיולים בחו"ל שהתמחותו במרוקו אני עוקב בדריכות אחר ההצלחה האדירה של מרוקו במונדיאל, שנמצא כעת בישורת האחרונה. לראשונה בהיסטוריה של המונדיאלים מדינה ערבית-מוסלמית מעפילה לחצי הגמר (אולי עד פרסום הכתבה הזאת היא תעפיל לגמר, או אפילו תזכה בגביע הזהוב). אני רוצה לנצל את ההצלחה הספורטיבית כדי לספר את סיפורה המיוחד של המדינה הזאת, ובעיקר לעמוד על יחסה ליהדות מרוקו ומאחורי הקלעים גם למדינת ישראל בכלל.

ההתקדמות של מרוקו בתחומים רבים לא צריכה להפתיע, כי מרוקו היא לא עוד מדינה ערבית, בוודאי לא אסלאמית קיצונית. עוד בטרם קיבלה את עצמאותה היא הייתה פתוחה לשינויים ולהתערות במדינות העולם החופשי. אמנם יש בה שלטון מלוכני, אך אולי דווקא בזכות עובדה זו מרוקו נמצאת היום במקום שהיא נמצאת.

הנה רק בזמן האחרון נתבשרנו כי התיאטרון הלאומי שלנו, "הבימה", העלה את המחזה "בוסתן ספרדי" על בימות מרוקו, ולא רק זאת, עם רדת המסך ובהמשך לתשואות קהל הצופים הושמע ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מפי מקהלה מרוקאית!

רקע גיאוגרפי והיסטורי על קצה המזלג: מרוקו מדינה עצומה, שטחה גדול פי 33 מזה של ישראל. זוהי מדינה עתיקת יומין שעברה גלגולים רבים שהחלו כאלף שנים לפני הספירה. היא ממוקמת באזור אסטרטגי: בצפון-מזרח גובלת עם הים התיכון ומיצרי גיברלטר בואך ספרד ושאר אירופה, ולאורך חלקה המערבי גובלת עם האוקיינוס האטלנטי. מיקומה האטרקטיבי "הזמין" מדינות רבות להשתלט עליה, או לנסות לעשות זאת. חלקים במרוקו נכבשו ושוחררו תשע פעמים, והיא גם התמודדה בגבורה עם ניסיונות לכבוש אותה, לרבות של לגיונות האימפריה הרומית במאה השנייה. הרומאים נבלמו בצפון המדינה כשגבם אל הים על ידי כוחות עזי רוח עשויים ללא חת של ברברים ויהודים יחדיו. הרומאים לא הצליחו לכבוש את מרוקו ולעשות לה את מה שעשו בכל מקום שבו דרכה כף רגלם, דהיינו לזרוע הפרדה בתוך העם ולמשול תוך החרבת מוסדות דת שמאחדים את העמים ושריפת כל אתר שביטא התנגדות, כפי שלצערנו עשו אצלנו בהצלחה רבה. דרך אגב, הרומאים קראו לישראל "דרום סוריה", כי הם פלשו אלינו אחרי שכבשו את סוריה (כמו שנאמר במקורותינו, "כי מצפון תיפתח הרעה").

היהודים היו חלק מהשבטים הראשונים שהתיישבו במרוקו, בעיקר באזור הרי האטלס. הם הגיעו מצור וצידון של הכנענים כ-1,000 שנים לפני הספירה, דהיינו בימי דוד המלך, וחברו לשבט הברברי – הכוונה ל"בֶּרְבֶּרִים" (Berbers), להבדיל מ"ברבראוס" הגרמאניים, כפי שכינו אותם היוונים בזמנו. מובן שבשל מיקומה הגיאוגרפי, כמתואר לעיל, היהודים עסקו במסחר בתוך מרוקו וגם השתמשו במעברים הימיים לסחור עם חלקי עולם נוספים.

נעשה קפיצה גדולה בסרגל הזמן. בעקבות צווי הגירוש מספרד בשנת 1492 ומפורטוגל בשנת 1496 נהרו יהודי חצי האי האיברי למרוקו ולמדינות נוספות במג'רב ובאירופה. בית הכנסת "אלעז'מה" (המגורשים) במרקש הוא זכר לאותם מהגרים. היהודים השתלבו יפה מאוד במדינה ועסקו בעיקר במסחר ובמקצועות חופשיים אחרים.

בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות ונוסד השלטון המלוכני בראשות מוחמד החמישי, שהוחזר על ידי הצרפתים מהגלות שהם כפו עליו כמה שנים קודם לכן. מאז ועד לימינו אלה היהודים השתלבו במוסדות השלטון, או מה שנקרא "עבדו בחצר המלך". הגיע הזמן להזים ולהוריד מהפרק את הלעג על כך ש"כל המרוקאים עבדו בארמון המלך". התשובה היא שאכן עבדו בחצרות המלך יהודים לא מעטים, כיועצים קרובים ובתפקידים קטנים וגדולים, זמרים, טבחים ואנשי מנהלה בממלכה. בניגוד למה שאומרים הדיוטות שכף רגלם לא דרכה במרוקו, למלך מרוקו יש כ-22 ארמונות ברחבי המדינה הגדולה והיפה הזאת, והוא נוהג לבקר בכולם על פי תכנית שנתית סדורה. מי שגר בסמוך לארמונות הם אנשים בעלי אמצעים, רבים מהם יהודים, לכן אך טבעי שחלקם עבדו בארמונות ברחבי המדינה.

בארמון הראשי שברבאט הבירה נמצאים בעיקר יועציו הקרובים של המלך מאז מוחמד החמישי. אחד מהם, יועץ קרוב וחשוב של המלך מוחמד השישי, הוא אנדרה אזולאי, שבתו אנדריאה נבחרה ליו"ר אונסק"ו העולמית לאחר שכיהנה כשרת התרבות בממשלת צרפת. בניגוד למדינות חסות אחרות, כגון תוניסיה ואלג'יר, מרוקו שומרת עד היום על יחסים מצוינים עם צרפת ויש להן אינטרסים משותפים. כך למשל צרפת בנתה מחדש עיר מודרנית ויפה על הריסותיה של אגדיר, שנחרבה כליל ברעידת אדמה קשה. מרוקו משמרת את התרבות ואת השפה הצרפתית. כמעט כל המרוקאים דוברים וכותבים צרפתית צחה, רבים מהם גם אנגלית.

עוד בתקופת החסות, מרוקו אפשרה לצרפת להקים את רשת בתי הספר "אליאנס" למען יהודי המדינה בערים הגדולות. בבתי הספר למדו בבוקר לימודי ליבה – צרפתית חשבון וחברה, ואחר הצהריים עברית ותורה. עד היום הצרפתית היא השפה הרשמית השנייה, אחרי הערבית, ונלמדת בכלל מוסדות החינוך במדינה. לדעתי שאר מדינות המג'רב יצאו נפסדות מניתוק מוחלט של היחסים עם צרפת וישראל. הן נותרו תקועות בעבר הרחוק מכל הבחינות.

כאמור, למרוקו היה יחס מצוין ליהודים הגרים בתוכה, אבל לא פחות חשוב היו ויש לה יחסים טובים, סמויים מן העין, גם עם מדינת ישראל. לימים התברר שבשנת 1986 החליט מוחמד השישי – אז יורש העצר של אביו חסן השני והיום מלך מרוקו – לקיים כנס בעיירה ציורית מהממת, איפראן שמה (במושגים שלנו איפראן היא עיר בינונית בת 73,000 תושבים, במרוקו היא נחשבת רק "עיירה"), כחלק מיוזמת מרוקו לקדם תהליך שלום בין ישראל למדינות ערב. לכנס הזה, שהתקיים בארמון הבנוי בסגנון גותי וממוקם על אחת הפסגות שמסביב לאיפראן, הוזמן והגיע שמעון פרס ז"ל. אז לכל הפוליטיקאים בני זמננו שמתהדרים בנוצות לא להם ומשדרים פייק ניוז כאילו שהם "פורצי הדרך ליחסים עם מרוקו", טלו קורה מבין עיניכם, כי היו הרבה לפניכם.

אגב, העיירה איפראן נבנתה על ידי הצרפתים ושימשה למגורי חיילי הצבא הצרפתי. עם קבלת העצמאות בשנת 1956 נטשו אותה הצרפתים והיא הולאמה ובתיה המפוארים נמכרו לעשירי המדינה. איפראן היא גם אתר תיירותי נחשב ויש בה אתר סקי שמושך אליו גולשים רבים. אף שאינה נמצאת על אם הדרך של מסלולי הטיול, המדריכים מגיעים אליה במיוחד לראות ולשמוע את סיפורה המיוחד.

ובכן, יחסים בין מרוקו לישראל התקיימו במשך כל השנים, אם כי היו סמויים מן העין, שכן בל נשכח שמרוקו היא מדינה ערבית מוסלמית והיא לא יכולה לצאת בפרהסיה נגד החלטות ומדיניות האסלאם ברחבי העולם. יש אצלנו מי שטוענים שהמלך חסן השני היה "אויב" שלנו, כי במלחמת יום הכיפורים הוא שלח שני גדודי טנקים לסייע לסוריה ברמת הגולן. אני לא מצביא גדול, אבל יודע ששני הגדודים האלה לא תרמו מאומה בנוכחותם שם, הם לא היו בקדמת קו הקרבות, לא הזיקו לנו כלל ולא ניזוקו בעצמם. הם חזרו לבסיסם במרוקו בשלום וללא פגע. הם נשלחו על פי החלטת מדינות ערב לשגר כוחות עזר לסוריה. עובדה זו מדגימה את מדיניות התמרון של מרוקו – מצד אחד לא להקים עליהם את זעמם של מדינות ערב ומצד שני לשמור על יחסים טובים עם מדינת ישראל.