אימפריאליזם רוסי כתופעה מתמשכת

הפעם זו אוקראינה, בעבר הם ניסו להשתלט על המזה"ת
תמונה של ד"ר דגני
ד"ר יצחק דגני

כיום נותרה לרוסים "קולוניה" אחת בלבד במזרח התיכון – סוריה. מדינה כושלת זו לא הייתה מעולם בשליטת או בחסות ממשלה רוסית לפני מהפכת 1917 או אחריה. לא הייתה בסוריה מפלגה קומוניסטית בעלת משקל כמו באיראן או בישראל. סוריה ולבנון, שהיו חלק מהאימפריה העות'מאנית, נמסרו לשלטון צרפתי אחרי מלחמת העולם הראשונה. הצרפתים העניקו להן עצמאות ב-1946. הצבא הסורי שנוסד בחסות הצרפתים היה הארגון החזק ביותר במדינה. בעשור הראשון לעצמאותה שלט הצבא בסוריה, כולל בזמן שבגבולה הדרום מערבי התחוללה מלחמה עם ישראל, שזכתה לעצמאות ב-1948 משלטון המנדט הבריטי.

בעשור הראשון לעצמאותה של סוריה חוללו קציני צבא סורים כמה הפיכות, חלקן רוויות דמים, לתפיסת השלטון במדינה. הקצינים היו נתונים להשפעות זרות, ביניהן לקומוניזם כמו גם לליברליזם ולנטיות דיקטטוריות. בעשור הנ"ל קיימו קצינים סורים מגעים עם קצינים ישראלים בניסיון להסדיר את סכסוכי הגבול שנתגלעו בין שתי המדינות וליישב את שאלת הפליטים הערבים, שנמלטו מארץ ישראל לסוריה במהלך מלחמת 1948.

הסורים היו אחרונים מבין מדינות ערב שפלשו במלחמת 1948 לישראל, והאחרונים שחתמו על הסכם שביתת הנשק עם ישראל. בשנים 1949 עד 1955, בעת התנהלות המגעים בין קצינים משתי המדינות, נדמה שאפשר היה להגיע להסכם סביר להסדרת המחלוקות בין ישראל לסוריה. הייתה זו אשליה שנגוזה לקראת סוף העשור הראשון של עצמאות סוריה (מידע רב תוכלו למצוא בספרו של אריה שלו, "שיתוף-פעולה בצל עימות", הוצאת מערכות, 1989).

בשל העניין המשותף שהיה למצרים ולסורים נגד מדינת ישראל, חלה התקרבות בין ההנהגות של שתי המדינות. ליצירת העניין המשותף תרמה גם העובדה שבראש שתי המדינות עמדו קציני צבא וששתיהן נזקקו לאספקת נשק ממדינות המערב. בשל גורמים שונים נמנעה מהן אספקה זו. לפיכך נמצא מקור חדש לאספקת הנשק – רוסיה הסובייטית. ראשונים ליצור עימה קשר היו המצרים. אחריהם הלכו הסורים. כך נוצרה לסובייטים הזדמנות לחדור "בגדול" למזרח התיכון.

ביוני 1955 נערכו בניו-יורק חגיגות לציון עשר שנים להקמת ארגון האו"ם. בחגיגות אלה צוין גם עשור לסיום מלחמת העולם השנייה. ב-25 ביוני בניו-יורק נפגש חאלד אל-עזאם, שר החוץ הסורי, כנראה ביוזמת המצרים, עם שר החוץ הסובייטי רב המוניטין ויאצ'סלאב מולוטוב (שחתם על ההסכם המפורסם עם ריבנטרופ). מולוטוב, שהיה נשוי ליהודייה, תמך בהקמת מדינת ישראל. לאחר שהודח בזמנו מתפקידו, הוא הוחזר ב-1953 לראשות משרד החוץ הסובייטי. ב-1955 כיהן כשר חוץ, וכך הזדמן לו להיות בניו-יורק ולהיפגש עם שר החוץ הסורי. בשיחה שהתפתחה ביניהם פירט השר הסורי את קשיי מדינתו בהשגת נשק. השר הסובייטי המנוסה קלט את ההזדמנות לחדור לסוריה. בשיחה זו הונחה אבן הפינה לפיתוח קשרי בריה"מ עם סוריה שהחלו עם אספקת נשק (מלובני פסח, "מצפון תפתח הרעה", הוצאת מלצר, 2014, בעמ' 98–99).

ב-7 ביולי 1955, כשבועיים אחרי פגישת אל-עזאם ומולוטוב בניו-יורק יצאה משלחת בכירה מדמשק למוסקבה. במהלך ביקור זה סוכמו העקרונות לאספקת נשק סובייטי לסוריה. כחצי שנה לאחר מכן, ב-22 בנובמבר 1955, נחתמה עסקת נשק גדולה בין צ'כוסלובקיה למצרים. ולאחר כשלושה חודשים, ב-26 בפברואר 1956, נחתמה עסקת אספקת הנשק הראשונה בין צ'כוסלובקיה לסוריה, בחסותם המלאה של הסובייטים. העסקה הייתה בהיקף מצומצם של כ-7 מיליון דולר (כערכם בעת ההיא). כיוון שלסורים כנראה לא היה מספיק מטבע חוץ לתשלום עבור הנשק, סוכם שהם ישלמו תמורתו באמצעות משלוח של כמה עשרות אלפי טונות כותנה לרוסיה (מלובני, עמ' 111).

יש לשער שסוריה דלת האמצעים לא גידלה מספיק כותנה לצורך הקצאתה לתשלום עבור הנשק. לעומת זאת מצרים הייתה אחת מיצרניות הכותנה הגדולות בעולם. נראה שהתשלום בכותנה לרוסיה הגיע ממצרים. כך המצרים יצרו לעצמם שותף חשוב במלחמתם נגד ישראל. בשנת 1958 הקימו הסורים והמצרים, בעידוד ובתמיכת הסובייטים, איחוד מדיני שמטרתו המוצהרת הייתה להילחם בישראל. עם התחלת אספקת הנשק הסובייטי לסוריה, שהחליף את הנשק המערבי ובעיקר הצרפתי, עברה סוריה פיזית מהמחנה המערבי למחנה הסובייטי.

העניין שגילו מנהלי מדיניות החוץ הסובייטית בחתירתם להיכנס לסוריה התעצם מייד אחרי מבצע סיני. ההחלטה הסובייטית להתחבר לסוריה הייתה נכונה מבחינת הסובייטים. לראיה אפשר לציין שמעורבות הרוסים בסוריה מתקיימת עד לימינו אלה (2022) כיוון שסוריה נותרה המקום היחיד במזרח התיכון שלרוסיה, אשר ירשה את נכסי הסובייטים, נותרה בה השפעה משמעותית עד היום. בכל הסאגה הזו קיימת גם נקודה ישראלית – קיים שיתוף פעולה ישראלי-רוסי לפעילות אנטי-איראנית בסוריה. הדבר מגביל את ישראל בהתנהלותה כלפי המשבר באוקראינה. "צרות של עשירים".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. חסר לנו שנתחיל להסתבך עם הרוסים. אני יודע שדוקטור דגני סומך מאוד על הברית שלנו איתם. אבל זה יכול להתהפך בקלות. ויש כבר כמה סימנים מדאיגים.

    1. יקי יקירי
      אתה 100% צודק (האם הנך אותו יקי שהיה סטודנט שלי באוניברסיטה?) ביחב"ל תחום מסוים מהאינטרסים משתנים עם חלוף הזמן. כתוצאה מכך בריתות בין מדינות משתנות או מתחדשות. כן, בהחלט, גם השת"פ העכשווי שלנו עם הרוסים יכול להתהפך, הגם שנראה לי שהוא יחזיק מעמד לא בגלל שהרוסים אוהבים אותנו, אלא בגלל שהם למדו היטב את הלקחים מ"מוקד" ו"ערצב" ועוד אירועים נוספים מסוג זה. יקי מכובדי – אם אתה מבחין בסימנים מדאיגים, כפי שכתבת, אכיר לך תודה אם תתן לקוראי האתר וכמובן גם לי, לדעת מה הם.

  2. דבר אחד ברור
    אחרי שפוטין לא יהיה המנהיג רוסיה מפסיקה להיות מעצמה

    1. מ. היקר,
      נכון מאד. אם תדאג להעביר אלי כתובת דואר שלך אשלח אליך מחקר שכתבתי המתקשר לסילוק הרוסים מהמזה"ת.

  3. לא הבנתי איך ולה רוסיה חזרה והכניסה צבא לגרוזיה, אחרי כל המהפכה הפוליטית שהיתה שם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי