תקווה לחיים טובים, או מנוסה מחבל תלייה?

על ההגירה מאיראן לעולם החופשי
תמונה של סטיב
סטיב בלחסן

תופעת ההגירה אינה תופעה חדשה והיא קיימת ברחבי העולם כולו. מהגרים רבים מבקשים להגר למדינות אירופה, לארה"ב ולקנדה, שאותן הם רואים כיעד אטרקטיבי. הסיבות לעזיבת אזרחים את מדינתם רבות ומגוונת, חלקן נובעות מרצון של האדם להיטיב את מצבו הכלכלי, לרכוש השכלה, וליהנות מיותר חופש וחירות מאשר במולדתו; וחלקן נובעות מחוסר ברירה – מהגרים מבקשי מקלט הבורחים מאימת המלחמה בארצם, מרדיפה פוליטית, מגדרית ועוד.

באיראן, בתקופת טרום-הרפובליקה האסלאמית בימי שלטונו של השאה, אזרחים איראנים היגרו מהמדינה כדי ללמוד או לעבוד בארצות אחרות. היעדים הפופולריים היו צרפת, בלגיה, גרמניה וארה"ב. המהגרים האיראנים הקימו במדינות אלה קהילות גדולות ומגובשות.

אולם מאז עליית משטר האייתוללות תופעת ההגירה הולכת ומתעצמת. מדי שנה מהגרים כמאה וחמישים אלף איראנים לאירופה ולארה"ב מתוך רצון עז לחיים חופשיים, יציבים מבחינה כלכלית, ונטולי אימה ופחד. התנהלות המשטר באיראן גובה מחיר כבד מאזרחיה, אם בשל המרוץ לחימוש הגרעיני והסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, או אם בשל חוסר החופש ברחובות המדינה, לצד חוסר בתעסוקה ואבטלה גואה – כל אלה מעוררים אצל רבים רצון לעשות מעשה, לקום ולעזוב, לבד או כמשפחה, את נוף ילדותם, תרבותם ואורח חייהם המוכר ולהגר.

כבר מעל לארבעה עשורים מתחזקת תופעת בריחת המוחות מאיראן, וכפי שהיא מוגדרת באיראן: "בריחת האליטות". מי הן אותן אליטות? אנשים מובילים בחברה, לרוב בעלי יוזמה, אומנים ויוצרים, סופרים ואנשי רוח, מדענים ואנשי אקדמיה.

עם פרוץ המהפכה הגדיר ח'ומייני את האליטות שהיגרו למדינות ליברליות, כאנשים קטנים וחסרי אמונה, שאינם תורמים דבר לרווחת הרפובליקה האסלאמית. בראשית המהפכה נאמר שהמהגרים הללו הם מקורבי המלוכה, ואכן לרוב הם היו מקורבים לשלטון ולש'אה, ובשל כך נאלצו לברוח כל עוד נפשם בם מאימת המשטר, וממשפטי השדה שאפיינו את ראשית ההפיכה בפברואר 1979.

לאחר "טיהור האוניברסיטאות" מכל אנשי רוח החופשיים מדת האסלאם, לא נשארו אנשי אקדמיה שיְלמדו באוניברסיטאות וסטודנטים שיִלמדו. עד מהרה השכילו האייתוללות להבין שאי-אפשר לנהל מדינה על בסיס לימודי תיאולוגיה (לימודי דת) בלבד, ושיש לאפשר לימודי ליבה ומדעים מדויקים, הן בבתי הספר והן במכללות ובאוניברסיטאות. כחלק מהרצון של השלטון להיראות ליברלי, למראית עין, אושרה החזרה ללמידה במכללות ובאוניברסיטאות, כולל קיום אגודת סטודנטים, וכל זאת כדי למנוע את בריחת הצעירים לחו"ל.

אך אם לרגע נדמה היה כי השלטון הסיר את הרסן מאותם סטודנטים, הרי שלא כך הדבר. הסטודנטים דוכאו ביד קשה, אנשים שהעזו לפרסם הטבות במנשרים סטודנטיאליים, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח לתקופות ממושכות.

גל של מחאות החל לשטוף את המדינה. בשנת 1999 התקיימה מחאה נגד המשטר והדיכוי, ובה הופיעה לראשונה האימרה "מוות לדיקטטורים". בשנות ה-2000 עסקו הפגנות הסטודנטים בעניין האוכל שהוגש במכללות ובאוניברסיטאות. ובשנת 2003 פרצו מחאות הסטודנטים לאחר שהשלטון ביקש לגבות שכר לימוד. לנוכח התעצמות המחאות ברחבי המדינה, ובמטרה להנמיך את הלהבות, הגדיר השלטון את המחאות "כהפגנות פוליטיות, המונעות על ידי גורמים זרים". ואיך לא, החשודות העיקריות הן ארה"ב וישראל, אך גם סעודיה, שהיא אויבת לא קטנה של השלטון הדתי השיעי.

לטענת השלטון, המכללות והאוניברסיטאות האיראניות הן ברמה גבוהה. אך עם זאת סטודנטים רבים שסיימו תואר ראשון, מגישים בקשות להמשך לימודי מחקר, תואר שני או דוקטורט בחו"ל. התקשורת האיראנית, בהובלת המשטר, מגנה יום-יום את התרבות המערבית ומציגה את השפעותיהן השליליות של אירופה וארה"ב, אולם דבר לא נעשה כדי למנוע את עזיבתם של הסטודנטים והמהגרים את הרפובליקה.

על פי נתוני ארגוני זכויות אדם בעולם, מאז המהפכה בשנת 1979 היגרו למעלה משלושה מיליון איראנים, והם זכו לאזרחות חדשה. מהנתונים עולה שבין השנים 2019-1993 היגרו כ-63.9% מהספורטאים האולימפיים. לעומת זאת, על פי נתונים רשמיים איראניים, עד כה עזבו את איראן ולא שבו אליה כשמונה מיליון אזרחים. למעלה ממאה ושלושים אלף סטודנטים לומדים בחו"ל (באישור), אך רק כ-9.1% מהם הביעו עניין לחזור לאיראן בתום לימודיהם. אם עד שנת 1978, תקופת השאה (טרום-המהפכה), 90.8% חזרו לעבוד ולחיות באיראן, הרי שמאז המהפכה של 1979 ועד היום רק כ-16.3% חזרו לחיות באיראן.

לסיכום, המשטר חייב להבין כי עתיד המדינה נמצא בידי אותם צעירים המבקשים ללמוד, לעבוד ולהתפתח. העם המבקש בסך הכול לחיות ולהתפרנס בכבוד, הוא רואה במרוץ לחימוש גרעיני כהשקעה מיותרת, וקץ בבזבוז ובהתנהלות הקלוקלת של האייתוללות, ולכן מצביע ברגליו. הגיע הזמן שהמשטר יעשה חשבון נפש, ויחשוב כיצד למנוע בריחת אזרחים ועזיבת המוחות למדינות אחרות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. למר סטיב בלחסן –
    מאמר מעולה. לצרף אותו לרשימת מקורות הספרות בחוגים להיסטוריה של המזרח התיכון באקדמיה.

  2. כל עוד יש אנשים בעולם שהם חסרי כל או חסרי תקווה הם תמיד ינהרו לארצות חופשיות ועשירות. לכן האינטרס של הארצות העשירות לעזור לארצות החלשות כדי שפחות ירצו לבאוח משם.

  3. אזרחים בדרך כלל דואגים לעצמם. אפילו מארצות טובות ונוחות יחסית כמו ארצות הברית, או בריטניה, ואפילו ידראל יש לא מעט מהגרים. אין כמובן מה להשוות עם איראן וברור שיש אלף אלפי הבדלות. אבל צריך לא לשכוח.

  4. מי שהביא לנפילת המשטר הקודם זה העם. אם כל כך לא טוב לו כעת, שיחליף את המשטר פעם נוספת.

    1. אכן, העם הביא להפלת השלטון הקודם.
      א. החשש שעומד על הפרק מבחינתם, זה ממשטר יותר קשה.
      ב. זה העם היחידי שעשה מהפכה פעמים כבבר.
      ג. מדי יום יש הפגנות רבות, אך בסופו של דבר לעמוד מול יורים וכדורים, זה לא פשוט.

  5. הסיכוי היחיד של האיראנים זה החלפת משטר מנהיגי הדת הקיצוניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אולי אנחנו טועים?

חמאס והג'יהאד האסלאמי מנהלים את המערכה מעל לראשינו