הגמביט האפגני של פוטין

התפתחויות אפשריות באפגניסטן לאחר עליית הטליבאן מעוררות דאגה עמוקה לא רק בישראל ובמערב, אלא גם ברוסיה. נראה כי התאמתוּ התחזיות המלגלגות של הפרופגנדה הרוסית אשר הושמעו כאשר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הודיע על התקפלות: הם כולם פה אחד צעקו כי מדובר ב"כישלון", "הפסד", "בושה", "החמצה", ואף "תבוסה" של הממשל האמריקני בניסיונו להביא יציבות למדינה השסועה. תמונות של מתנגדי הטליבאן אשר נתלו על גלגלי המטוס בשדה התעופה של קאבול רק הוסיפו ציוריות לתמונה של הגמון שבורח מהטליבים, שאותם הוא הבטיח ואף ניסה לחסל במשך 20 השנים האחרונות. הפרופגנדיסטית הראשית, מרגריטה סימוניאן, האחראית על חברת טלוויזיה רב-לשונית בין-לאומית בבעלותה של ממשלת רוסיה, כתבה בחשבון שלה ברשת חברתית כי על העולם להפנים שאין מה לסמוך על ארצות הברית מכיוון שזו רק "תסובב ותזרוק". תמונות של מסוקים שמפנים את עובדי שגרירות ארה"ב לצד חרדה וכאוס בקאבול, אשר זעזעו את העולם החופשי, התקבלו בקולות של צהלה ושמחה בתקשורת הרוסית, המשועבדת לקרמלין. המסר של הקרמלין לא משתנה: אם תתעסקו עם המערב, תמצאו את עצמכם על כני-נסע (גלגלים) של מטוסים אמריקניים אשר נפלטים כתוצאה מתגובת המקומיים, אשר התקוממו כדי להחזיר עטרה ליושנה. המסר הספציפי יותר של הקרמלין מופנה כלפי אוקראינה, שגם שם, לדידו של הקרמלין ושל מי שמשמיע את קולו, האמריקנים ינוסו על נפשם למרות ההבטחה לחסות ביטחונית וכלכלית. הרוסים גם משווים את הנסיגה הנוכחית של ארה"ב מאפגניסטן לזו של ברה"מ בשנת 1989, וטוענים כי הנסיגה האמריקנית הייתה כאוטית לעומת היציאה המסודרת של ברה"מ, שגם אחריה היו ארגונים שהמשיכו לתפקד, למשל השגרירויות של המדינה הקומוניסטית.

העמדה הרוסית לא ברורה: מצד אחד הם מגנים את הממשל האמריקני על ההחלטה לעזוב את הזירה; מצד שני הם טוענים כי הטליבים שפויים וכי הגיעה שעתם לשלוט. במילים פשוטות, הרוסים אומרים כי האמריקנים לא היו צריכים לעזוב, ובו-זמנית הם תומכים בטליבים ומשבחים אותם על כך שסילקו את הכוחות האימפריאליסטיים. פתאום, כבמטה קסם, הרוסים כבר לא מונים את טליבאן עם ארגוני טרור אלא עם תנועות לשחרור לאומי אשר ניצחו את האימפריה האמריקנית. אחרי תמיכה במשטרים של אסד בסוריה, לוקשנקה בבלארוס, מדורו בונצואלה, חזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, פוסטאן-ארקאנז' טואדרה ברפובליקה המרכז-אפריקנית – התמיכה בטליבים לא נראית יוצאת דופן. משלחות של טליבים פקדו את הקרמלין פעמים אחדות בשנים האחרונות, ורוסיה עשתה הכול על מנת לאפשר להם לכבוש את השלטון: הקרמלין שם מקלות בגלגלים הלוגיסטיים של המשימה האמריקנית ואף הפעיל לחצים על ממשלת קירגיסטאן בנוגע לסגירת שדה תעופה צבאי אשר שירת את האמריקנים במשימתם.

ההסבר לסטנדרטים כפולים הוא שמצד אחד, במהלך עשרים שנה רוסיה נהנתה מביטחון בגבולות הדרומיים שלה עם המדינות האסיאתיות, והביטחון הזה הובטח על ידי הנוכחות האמריקנית; מצד שני רוסיה הייתה בטוחה כי הטליבים לא יצליחו לכבוש את השלטון, וכך היא תוכל לרקוד בשתי חתונות. בקרמלין חשבו שיהיה אפשרי ליהנות מהביטחון בגבולות האסיאתיים של רוסיה, אשר מסופק על ידי האמריקנים, וגם לרקוד יחד עם הטליבים את המנגינה האנטי-אימפריאליסטית שלהם. אבל יום לאחר עליית הטליבאן הקרמלין התעורר למציאות חדשה – מציאות שאצלנו נוהגים לתאר כ"זיעה קרה". במציאות הזאת הכאב ראש האפגני הועבר מכתפיה של ארה"ב אל כתפיה של רוסיה. למרות הרטוריקה הפרו-טליבאנית, רוסיה יודעת היטב כי אפגניסטן היא בית הקברות של האימפריות. היום הטליבים לא משמיעים רטוריקה אנטי-רוסית והם אפילו מגינים על השגרירות הרוסית בקאבול, אך מחר, כידוע, ראשם עלול להתהפך. פוטין יודע בעצמו כי מלחמה שנייה באפגניסטן – אפגניסטן 2.0 – טומנת בחובה את סופו, והסוגיה עומדת להטריד אותו עד מאוד בשנים הקרובות. שלטון הטליבאן בסמוך לגבולותיה של רוסיה זהו תרחיש שחור עבור הקרמלין.

ב-9 במאי השנה ביקרו אנשי המשלחת של טליבאן במוסקבה ופגשו את שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. מאז 2015 יש שיתופי פעולה בין רוסיה לטליבאן במלחמה נגד דאעש. באחד הראיונות לרויטרס אמר הדיפלומט הרוסי זמיר קאבולוב כי במלחמה נגד דאעש בסוריה האינטרסים של רוסיה וטליבאן חופפים. הנשיא פוטין, לפי אותו המקור, הבטיח להמשיך לחמש את הטליבים במאבק משותף נגד דאעש. הטליבים הבטיחו לשר החוץ הרוסי שהם תנועה לשחרור לאומי מהכיבוש האמריקני וכי אין להם כוונה להפוך לתנועה עולמית אשר עלולה לאיים על רוסיה בעתיד. בפועל, באותה שנה, כשאנשי דאעש החלו לכבוש שטחים נרחבים באפגניסטן, טליבאן לא שיחק תפקיד כלשהו בעצירתם.

נשאלת השאלה: מדוע רוסיה הייתה צריכה את הטליבים, כאשר אלו התגלו כחסרי תועלת בלחימה נגד המדינה האסלאמית? ובכן, רוסיה מנסה ליצור זירות דיפלומטיות רבות שבהן היא תהיה שחקן מרכזי שתפקידו לתווך בין כוחות לוחמים. רוסיה, באופן שגוי, חושבת כי ההישגים במדיניות החוץ נמדדים בכמות הזירות שבהן היא משחקת תפקיד של מתווך. מדיניות החוץ, מבחינתו של הקרמלין, תפקידה לא להפוך אויבים לחברים, אלא לתווך בין כוחות מנוגדים בסוריה, בצפון קוריאה, בלוב ועוד. רוסיה יישמה מדיניות חוץ כזאת בסוריה, ובמשך כמה שנים התנהלו עשרות סבבים של שיחות בין החמושים בהשגחתה ותחת פיקוחה. מה גם שחוסר יציבות באזור משחק לידיה של רוסיה מבחינת מחירי הנפט, מכיוון שהסלמות במזרח התיכון מובילות לעליית מחירים והופכות אותה לספקית בלעדית של הזהב השחור. מצד אחד, הקרמלין נותן לטליבים להרגיש חשובים, ומצד שני גם רוסיה מנסה להחזיר את עצמה לבמות דיפלומטיות שהוצאה מהן, כמו G-8, על ידי יצירת במות חדשות שבהן הסכסוכים לא ייפתרו בלעדיה.