המטמורפוזה שעוברת על אימראן חאן

כשהגיע לשלטון החל להקצין ולהתקרב לאסלאם הרדיקלי
תמונה של דגני
ד"ר יצחק דגני

אימראן היה דמות נערצת בבריטניה. בן למשפחת אצולה פאשטונית מפקיסטן, סטודנט באוקספורד, ספורטאי צמרת שנכנס להיכל התהילה של שחקני הקריקט בבריטניה. גבר מרשים בהופעתו החיצונית, בן 43, בעל ניסיון רב עם בנות האצולה הלונדונית ואב לבת שנולדה מחוץ לנישואין בעקבות רומן מזדמן עם אשת אצולה בריטית צעירה. הוא היה בעל חשבון בנק שאפשר לו לחיות את החיים הטובים שלונדון מציעה לבעלי המעמד והיכולת.

היא הייתה סטודנטית צעירה, בקושי בת 21. בתו של טייקון יהודי בריטי, סר ג'יימס גולדשמידט, שהיה אחד מחברי חוג הסילון הבריטי. גולדשמידט הסתופף בחוגו הפוליטי של ראש הממשלה, מן הסתם בשל תרומות הכסף הנכבדות שתרם לקופת מפלגתו. הסטודנטית הצעירה, ג'מיימה (ימימה בעברית) שמה, נהגה לבקר במועדון לילה בשכונת מייפאר היוקרתית, שם הכירה את הנסיך הפקיסטני.

הם התאהבו עד מעל לראשם והחליטו להתחתן. משפחותיהם התנגדו נמרצות לחתונה. משפחתו המוסלמית-סונית בשל היות הכלה לא "אחת משלנו". משפחתה, ובעיקר אביה הנכבד, בשל היות החתן מוסלמי, בעל אזרחות של ארץ מוסלמית שעמה ומנהיגיה לא היו מפורסמים כ"אוהבי יהודים", ועוד יותר מכך בשל היות החתן כפול בגילו מבתם הצעירה. לא עזרו ההתנגדויות ובסופו של דבר השניים התחתנו בלונדון ב-1995 והחלו לנהל חיי משפחה מסודרים. נולדו להם שני בנים מקסימים שעל פי ההלכה היהודית נחשבים ליהודים כשרים לכל דבר ועניין, הגם שעל פי השריעה הם נחשבים למוסלמים כשרים למהדרין.

באחד הימים החליט אימראן לשוב למולדתו, שם ציפה לו מעמד משפחתי וכלכלי נכבד כמו גם קריירה פוליטית בהיותו בן לשבט דומיננטי אשר תמיד שאף לתפוס את השלטון בפקיסטן. עם שובו למולדתו נחשב אימראן, בעל המוניטין, ההשכלה והמעמד, לבכיר בני השבט. תוך זמן קצר הוקמה מפלגה שאימראן הועמד בראשה והוא התמודד על ראשות ממשלת פקיסטן. ג'מיימה התאסלמה, שני הבנים הוכנסו למדרסות היוקרתיות ביותר וזכו לחינוך מוסלמי שהיה היפוכו של החינוך שהחלו לקבל בבריטניה.

קיצורו של דבר, בשנת 2018 נבחר אימראן לראשות ממשלת פקיסטן, משרה שהוא מחזיק בה עד לימינו אלה (אוגוסט 2021). אולם על פי גזירת הגורל, רעייתו ואם שני בניו קצה בחיים בארץ מוסלמית ובחיי תרבות אחרים לחלוטין ממה שהכירה בבריטניה. ב-2004, בהיותה כבת 30, התגרשה מאימראן, שבה לבריטניה והותירה את שני הנכדים של סר ג'יימס גולדשמידט במחיצת אביהם בפקיסטן. מ-2004 עד 2018 הפך אימראן חאן לדמות מיתולוגית בפקיסטן. טאץ' בריטי, מעמד בעולם הספורט, אנגלית אוקספורדית וייחוס משפחתי הביאו אותו לראשות הממשלה ולמעמד ציבורי כנראה ללא תקדים בפקיסטן.

התקוות שתלו בו המצביעים הליברליים, החוגים העירוניים, בכירי הצבא, בכירי האקדמיה ובעיקר בני הדורות הצעירים הרקיעו לשחקים. אולם עם התחלת כהונתו בראשות הממשלה החל להסתמן, אומנם עקב בצד אגודל, שינוי בהשקפת עולמו, באופן התנהגותו ובעיקר באוריינטציה הפוליטית שלו.

אימראן נהיה יותר ביקורתי כלפי האמריקאים. הוא הביע התנגדות לפעילותם הצבאית באפגניסטן שחלקה מתנהל משטח פקיסטן. הוא החל להסתייג מסעודיה שהייתה למעשה מעין בת ברית של פקיסטן וסייעה לה רבות במימון פרויקטים בעיקר בתחום הביטחון ובמאבקה נגד הודו שמקורו בסכסוך על חבל קשמיר. אימראן העלה את רף יחסי פקיסטן עם טורקיה, בעיקר עם נשיאה ארדואן, הידוע בקשריו עם ארגון האחים המוסלמים. בחלון זמן זה הטורקים נכנסו לעימות רציני עם ארה"ב.

אימראן גם החל להתקרב לכוהני הדת המוסלמים בארצו. הוא פעל לשינוי תוכניות הלימודים בכל מוסדות החינוך בפקיסטן, למן גני הילדים ועד האקדמיה, באמצעות הכנסת תכנים דתיים בסדר גודל של כ-30% משעות הלימוד, דבר שלא היה כדוגמתו קודם לכן. הוא התבטא בחריפות יתרה נגד החופש שנשים השיגו לעצמן בעיקר בערים הגדולות במדינה והוציא תקנות המחייבות נשים להתלבש בצניעות על פי הקו שמכתיבים קיצוני האסלאם. הוא הביע התנגדות להסכמי אברהם ובכלל לשיפור היחסים של העולם המוסלמי עם ישראל.

בנקודת זמן זו אימראן חאן מתחיל לעניין אותנו יותר ויותר. לא עוד כמוסלמי שהתחתן עם יהודייה אלא כמנהיג מדינה מוסלמית שהיה מוכר כמי שאימץ את התרבות המערבית וכבעל השקפת עולם מתונה. אותנו כישראלים הוא מעניין בהיותו דגם, אולי אפילו דגם מייצג, של מנהיג בארץ מוסלמית שכאשר הוא מגיע להנהגה הוא הולך ומקצין בדעותיו המוסלמיות-רדיקליות. מה אפוא קורה למנהיג מוסלמי כשהוא מגיע להנהגה? האם זה יהיה גורלם של המנהיגים המוסלמים בארצות הערביות המקיפות אותנו? האם זה מה שקרה, וממשיך לקרות עם ההנהגה באיראן? כולל עם בחירת נשיא חדש שהוא הרבה יותר קיצוני מקודמיו?

מה אנו כישראלים חייבים ללמוד ולהסיק מהתפתחות הקריירה של אימראן חאן? האם אנו יכולים כיום, ועוד יותר בעתיד, לסמוך על הסכמים עם מנהיגים של ארצות מוסלמיות? האם ישראל יכולה להיענות לפניותיו המחודשות של נשיא טורקיה המבקש לחדש יחסים עם ישראל? דומני שהתשובות לשאלות אלה די ברורות. התנהלותו של ראש ממשלת פקיסטן, מעת עלייתו לשלטון, תומכת באופן כללי בהנמכת מאוויים וציפיות של "חוגי השלום האידאולוגים-נאיביים" בישראל.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. לפי חוקי האסלם לגבר מוסלמי מותר להנשא לאשה לא מוסלמית. ויותר מכך, הוא חייב לאפשר לה לקיים את מיצוות דתה. התאסלמות בנות זוג היא לא בגלל הדת אלא בגלל הלאום. בפקיסטאן הלאום הפקיסטאני כרוך באסלם. על הרקע הזה פקיסטאן התפצלה מהודו. לא מוסלמי לא יכול להיות פקיסטאני.

    1. שאלה לפרופ' גיורא קימל –
      בפקיסטאן (אגב מדינה פדרלית שבה 6 יחידות פוליטיות) מתגוררים כ- 200 מיליון תושבים. על פי הערכה כ- 90% מהם מוסלמים. הרוב סונים והמיעוט שיעים. דהיינו 10% (על פי הערכה, אף אחד לא יודע בדיוק כמה) חיים בפקיסטאן כ- 20 מיליון בני אדם שאינם מוסלמים (סיקים, הינדים, נוצרים ועוד) האם 20 מיליון תושבים אלה אינם נחשבים לפקיסטאנים? אינם יכולים להוציא דרכון פקיסטאני?

      1. שאלה טובה. בדולומיטים באיטליה יש אוכלוסיה של דוברי גרמנית ובמקום פסטה ופיצה הם אוכלים שניצל ושטרודל. הדרכון שלהם הוא איטלקי האם הם איטלקים? לא כל הארצות מבחינות בין הלאום ובין האזרחות כמו ישראל ובלגיה למשל. כך שסיקי יכול להיות אזרח פקיסטאני אבל הלאום שלו הוא סיקי. בפולין לפני השואה היהודים בפירוש הוגדרו כמגזר נפרד וחלו עליהם כל מיני הגבלות כגון מיכסות למוסדות לימוד על יסודי ועל תיכוני ועוד למרות שהם נשאו תעודות זיהוי ודרכונים בהם הם הוגדרו כפולנים. בקיצור יש פקיסטאנים מינוס ויש פקיסטאנים פלוס.

  2. דגני- נושא העולה מתיאור אימראן חאן הראוי לדיון הוא האם יש דבר כזה איסלם- מתון ואיסלם- רדיקלי.
    המציאות מזמנת לנו בלבול גדול עקב ההפכפכנות והמעברים המהירים בין שתי העמדות בקרב המוסלמים.
    ראשית יש לציין שהגדרה "מתון- רדיקלי" קובעים בעיקר עיתונאי המערב ולא המזרח, כי במציאות אין המוסלמים עושים אבחנה בתוך עצמם -למעט ארגונים מוסלמיים המתגוררים בארצות המערב ומנסים לפייס/ להרגיע, ויש שיאמרו להרדים! את מארחיהם, ואולי גם כמה דיפלומטים מעונבים (ראה זאריף האירני).
    המערב מתבלבל מהשינוי המהיר והנפיץ מסגנון "הכנסת האורחים" (שלורנס איש ערב הלך שבי אחריו) ובין האלימות הרצחנית ועריפת הראשים של דאעש על פי דוקטרינת הג'יהאד האוניברסלי, והקלות בה הרחוב הערבי נסחף/מצטרף ומשתתף לפרעות, כאילו קיים פתיל השהייה מובנה שדי בניצוץ קל ("אל אקצא בסכנה") כדי להפוך לתבערה כפי שחווינו בפרעות תרפ"א והאלימות הבלתי נתפסת בישובי ערביי ישראל עצמם.
    בהחלט יתכן שהמצב הקבוע השכיח הוא דווקא אלימות והרוע "הרדיקלי" לעומת התנהלות "מערבית נורמטיבית" כמו חלק ממדינות המפרץ.
    פעם חשבתי שריבוי השכלה ואינטלקטואלים יהוו גשר בין שתי הציווילזציות, המציאות מראה את ההיפך כאשר את הרדיקליות המוסלמית מובילים אקדמאים, רופאים, מהנדסים, סופרים ומשוררים, זה שחאן למד באוקספורד- לא מפחית במאומה ואולי אף מחמיר את אדיקותו הרדיקלית.

    1. גדעון היקר,
      דברים כדרבנות. תיאור אותנטי של התופעה, אם כי יהיו כאלה שלא יסכימו עם דבריך.
      דווקא בישראל יש ציבור מוסלמי מתון המבקש להשתלב בחברה הישראלית. האם כל אלה מעמידים פנים?
      בעולם המוסלמי הרחב קיים ריבוי אוכלוסין ללא תקדים (אנטיביוטיקה וויטמינים) וממולו פחיתה במקורות בשל פיגור טכנולוגי.
      זה אומר תל"ג שנתי לנפש פוחת. זה מביא מצוקה, אבטלה, אי יכולת של הצעירים להתחתן. הפתרון הזמין לכול – אסלאם.
      המואזינים מאשימים את המערב, את השטן הגדול. יש להילחם בו, הם מטיפים, ואז תבוא הישועה. מכאן ההקצנה והטרור.
      אין סיכוי לבער רדיקליזציה מסוג זה אלא אם העולם התרבותי ישנס מותניים וילחם בנחישות בתופעה זו.

      1. דגני, אין ספק, שברמה האישית ישנם ערבים מוסלמים רבים השואפים באמת להשתלב בחברה הישראלית המודרנית ושפת השלום בשפתותיהם, אך כאשר זה מגיע לרמה הקולקטיבית- גם אנשי השלום שבינהם נענים ומתכנסים מאחורי הקריאה "אל אקצא בסכנה" על כול המשתמע מכך, וקולם של המתונים לא נשמע!
        אני טוען שהבעיה אינה כלכלית ולא נובעת מאי השוויון, זה רק תירוץ, ראה מה עושה החמאס בעזה- הדבר האחרון שמעניין אותו היא הרווחה של נתיניו, הם הפציצו את המעברים למנוע פועלים מלעבוד בישראל, והרשות שרפה את המפעלים האזוריים והחרימה את התוצרת באופן שפגע ישירות ברווחתם- כי הבעיה היא לאומית דתית תרבותית.
        כדבריך- הם ימשיכו להאשים את ישראל בכול בעיה תוך הסרת כול אחריות אישית וקהילתית למצבם, לגרום לנו לחוש רגשי אשמה- וכמה מליארדים שתשפוך בכפריהם- לצערינו לא ישנו במאומה את עמדם הבסיסית נגד הישות הציונית והסולידריות עם האינטרס האיסלמי.
        פסימיות?- לא, ראליזם מפוכח?- כן!

  3. כל הסכם שעושים צריך לקחת בחשבון שהצד השני יסוג לגמרי או חלקית. תמיד צריך להיות מוכנים לכך

  4. אתה צודק 100%. לכן ישראל חייבת להיות חזקה ככל שניתן. כמו כן ישראל חייבת לנתץ את הגרעין האיראני וייקוב הדין את ההר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה