לאחרונה חזר ממשל ביידן והצהיר על תמיכתו ברעיון "שתי מדינות לשני העמים" כפתרון האולטימטיבי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועל פתיחתה מחדש של הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים (זו שטראמפ סגר). ההצהרה והמהלך המדיני הללו מבהירים היטב את כוונותיה של ארה"ב לגבי מעורבותה במזרח התיכון, והם קשורים במידה רבה לנטישתה את סוריה ואפגניסטן, ולהתנתקותה הצפויה גם מעיראק.
מהלך ההתנתקות של ארה"ב מהמזרח התיכון מציב את ישראל בפני מציאות בעייתית, מהקשות שחוותה בעשורים האחרונים. התרחיש הסביר הוא שהיציאה מעיראק תאפשר השתלטות איראנית בחסות המיליציות השיעיות, הנוכחות האיראנית בסוריה קיימת חרף התקפות צה"ל, לבנון נשלטת למעשה על ידי חיזבאללה הפרוקסי של איראן, ובנפול עיראק גם ירדן נמצאת על הכוונת, ונפילתה של זו האחרונה בסיועם של הפלסטינים תהדק את הלולאה סביב ישראל. מצב זה עלול לפגוע קשות במימוש "הסכמי אברהם", שכן היעדר תמיכה ונוכחות צבאית אמריקנית באזור עלולים להביא לעריקתם של רבים. ביידן אומנם הבטיח ש"לא יהיה גרעין איראני במשמרת שלי", אבל פועל בנחישות לפייס את איראן, ועל כן איום הגרעין האיראני שריר וקיים.
לנוכח הנסיבות האלה, לביקורו הקרוב של בנט בבית הלבן יש חשיבות רבה. נדרש להשקיע מאמץ בשיפור היחסים הבעייתיים עם הממשל הדמוקרטי-ליברלי-פרוגרסיבי, בתקווה שניתן יהיה לשנות במשהו את דעתם, כי ברגע שיחתם הסכם גרעין חדש עם איראן יימנע מישראל חופש הפעולה, ויש להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל. מכאן עולה הצורך הבלתי-נמנע לנסח סדר יום מעודכן עם הרשות הפלסטינית.
לאחר שמודל "עסקת המאה" של טראמפ – שהציע, לפחות באופן תיאורטי, את האפשרות לממש את חזון הסיפוח החלקי של ההתיישבות היהודית עם שליטה ביטחונית מיטבית על הגדה, תוך מתן אוטונומיה אזרחית לערביי הגדה – גז למעשה מהעולם, ישראל אינה יכולה לחמוק יותר מהדיון בשאלה הפלסטינית, ובהיעדר אלטרנטיבות פרגמטיות אחרות עליה לשוב למודל "שתי המדינות".
המצדדים בפתרון "שתי המדינות" מתבססים על ההנחות הבאות:
השאיפה הפלסטינית למימוש זכותם להגדרה עצמית במדינה עצמאית וריבונית היא שאיפה ראויה באותה מידה שהחזון הציוני היה ראוי, ומימושה הוא קריטי ליישוב הקונפליקט הישראלי-ערבי. ומכאן שהפתרון הוא אינטרס ישראלי מובהק. בהיותה של ישראל הצד החזק במשוואה, מוטל עליה לעשות את הוויתורים הטריטוריאליים המתחייבים (נסיגה אל קווי שביתת הנשק 48').
הפלסטינים כצד החלש יכבדו את ההסכמים לקיום משותף בשלום עם המדינה היהודית, המגובים בסיוע פיננסי בין-לאומי, וייסוגו משאיפתם המוצהרת לחיסולה של המדינה הציונית.
מבחינת ישראל, מדינה פלסטינית עצמאית תמנע את האסון הדמוגרפי הצפוי לה במקרה של "מדינה אחת", ובנוסף מדינה מוסלמית עצמאית השולטת על המקומות הקדושים תרחיק את איום העימות הדתי של מלחמת קודש מוסלמית גלובלית על הישות הציונית בירושלים.
את ההנחות הללו יש לבחון לאור המציאות המזרח תיכונית והרקורד הפלסטיני: הסכסוכים הפנימיים בעולם הערבי אינם קשורים כלל לסוגיה הפלסטינית, ו"הסכמי אברהם" הם עדות לכך. מכאן שפתרון הבעיה הפלסטינית אינו קריטי ליציבות במזרח התיכון כפי שנחשב בעבר. הדרישה לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים מצד ישראל "כי היא הצד החזק" (מה שכלל לא בטוח) אינה אלא מניפולציה תרבותית רגשית המשרתת היטב את האינטרס הפלסטיני, כל חלקת אדמה שניתנה לאש"ף התובע חזרה לגבול שביתת הנשק 47' הפכה לקן טרור.
כמו כן, גם כיבוד הסכמים אינו הצד החזק של המדיניות הערבית כפי שישראל למדה מהמימוש החלקי של הסכם השלום עם מצרים, והפרת ההתחייבות של אש"ף בהסכמי אוסלו להימנע מטרור, לכן מוצדק הספק האם הפלסטינים יעמדו בהתחייבותם לחיות בשלום לצד המדינה היהודית. שכן ידוע כי על בסיס '"מדיניות השלבים", תוכנית הלימודים הפלסטינית מלעיטה את בני החמש לשנאה ולתקווה ברוח הג'יהאד לשחרור כל פלסטין מהנהר ועד לים. לא "גודל השטח" מטריד את הפלסטינים, אלא עצם קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון.
ניסיונה רב השנים של ישראל בניהול משא ומתן באזור, מאפשר לה לנסח את עיקרי הנחות העבודה הבאות:
העולם המוסלמי הערבי מתקשה לקבל את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון, ותמיד תפעם בו התקווה שיוכל לה! ולכן כל הסכם "על הנייר" סביר שיהיה "זמני", וכל סעיף בו ניתן לשינוי באופן חד-צדדי – למעט הגבול המדיני! שאותו, משעה שהוסכם ונחתם, לא ניתן לשנות באופן חד-צדדי.
בנוסף, העוצמה המספרית והפנטיות הדתית הקיצונית המוסלמית הן משאב העליונות הפלסטינית שלמולו אין לישראל מענה שווה, והיא אינה יכולה להתמודד עימו ללא סיוע מבחוץ.
לסיכום: ניתוח המצב בזירה הבין-לאומית, והרפיון המתפתח בנחישות העם בציון, מובילים למסקנה כי מודל "שתי המדינות" הוא הריאלי והפרגמטי ביותר היכול להתקבל ולזכות לגיבוי בזירה הבין-לאומית. מכאן שיש לאפשר מיסוד מדינה פלסטינית (דה פקטו כבר קיימת), עם גבול ומכשול איתן, ומעברי גבול מפוקחים היטב. במטרה להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל, אין מנוס אלא להיפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית ובהקדם.
עם זאת, אל לה לישראל לקבל כמובן מאליו ש"השלום" הוא עניינה הבלעדי המחייב רק אותה לפשרות וויתורים חד-צדדיים בהיבט הביטחוני הקריטי להישרדותה בטווח הארוך. עליה להבטיח בכל נקודת זמן את עליונותה הצבאית, כי רק החזק ישרוד במזרח התיכון. מאחר שאין סיכוי למימוש התנאי לפירוז שטחי הרשות הפלסטינית מנשק, אין להתפשר על גבולות ביטחון בני-הגנה אפקטיביים בשום תנאי (לא כוחות או"ם או טכנולוגיה), כולל אחיזה צבאית על קו הירדן ובשטחים שולטים על גב ההר.
כדי להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל יש למנוע זליגת אוכלוסייה פלסטינית לישראל ("איחוד משפחות") גם במחיר משבר פוליטי פנימי (מרצ והמפלגות הערביות) כולל החמרת הפיקוח והרחקתם של מסתנני ומהגרי העבודה המוסלמים ממדינת ישראל.
מחירה של מדינה פלסטינית ריבונית הוא אובדן קשה לתרבות ולהיסטוריה היהודית. בית המקדש היהודי כבר נדד בכמה אתרים חלופיים במהלך ההיסטוריה, ונראה שזה יקרה גם הפעם. כברירת מחדל ניתן לאמץ את רעיון בִּנְאום האתרים הקדושים בירושלים והגדה המערבית (הכותל, מערכת המכפלה, קבר רחל ואחרים).
במקביל נדרשת פעילות דיפלומטית נמרצת (אך לא מתחנפת) בזירה הבין-לאומית ומינוף הבריתות שנכרתו עם מדינות אוהדות במזרח התיכון, כדי להגיע להבנות לגבי שיתוף פעולה עתידי.
האם הזמן משחק לטובת מדינת ישראל? מחמת ההימור, שום דבר אינו בטוח. העולם מעריך מדינות נחושות איתנות ומנצחות, עם יעדי פעולה ברורים. שינוי המגמה האסטרטגית והלך הרוח של הממשל בארה"ב, אינו מאפשר לישראל להמתין לימים טובים יותר.
19 תגובות
מי שתמיד הודיע בקול רם:
אמריקה תחילה היה טראמפ
והוא היה נוטש אתנו בקלות אם היה מתעורר בקר אחד על צד שמאל
על ביידן אני סומך יותר
למזכיר
אני מודע היטב לאישיות הבעייתית של טראמפ, אבל לזכותו יאמר שבעניין תמיכתו בישראל הוא היה עקבי יותר מכול דבר אחר, ולא סטה ממנה במאומה במהלך כול ימי כהונתו, ואתה פוסל זאת כלאחר יד:
– העביר את השגרירות לירושלים וסגר את הקונסוליה במזרח ירושלים – דבר שאף נשיא אמריקני לפניו לא העז,
– קידם את "הסכמי- אברהם" שהיוו פריצת דרך בעלת חשיבות עליונה לישראל והיה מוכן לשלם מחיר כבד תמורת הסכמת מדינות ערביות למהלך הזה,
– תמך באספקת נשק רציפה לצרכי הביטחון של ישראל,
– הגה את "תכנית המאה" המאפשרת לישראל להתמודד עם הסוגיה הפלסטנית לפי צרכיה הביטחוניים (דווקא ישראל בלמה את היוזמה)
– בלם כול ניסיון של האו"ם להעמיד לדין את צהל בגין "פשעי מלחמה" ומנע כספים מארגונים אנטי ישראלים
– ניסה לפחות לשנות את ההסכם הגרעין הגרוע עם אירן- אך לא היה סיפק בידו להשלים את המהלך.
– מבחינתי-ישראל היא חלק אינטגרלי המשלים ומגבה את האינטרס אמריקני לקריאתו ל"אמריקה תחילה" ולא סרח עודף, כפי שממשל ביידן נוטה לראות את ישראל כבעיה ולא כפתרון.. רשימה חלקית…
מנגד- ביידן השבוי באג'נדה של המפלגה הדמוקרטית- ליברלית – פרוגרסיבית שחבריה מנאצים את ישראל בכול הזדמנות, חוזר למתווה הגרעין הבעייתי מאד עם אירן, פותח את הקונסוליה במזרח ירושלים, מסכן את הסכמי אברהם בהיעדר תמיכה במדינות ערב החדלות לסמוך על ארה"ב, מפקיר את המזרח התיכון להשתלטות אירנית..
– רשימה חלקית. זו התזכורת שלי
לד"ר גדעון שניר
הנך צודק לחלוטין בכל מילה מתגובתך להערת "המזכיר".
טראמפ היה הידיד הגדול ביותר של ישראל בבית הלבן.
ישנם עוד נושאים חסויים – שבינתיים יישאר כך.
לא רוצה ידידים כאלה-לא רוצה.
איש בזוי מכף רגל ועד ראש.
לאלמוני- אשיב ואומר שהדיון במאמר אינו עוסק בטרמפ או ביידן אלא במדיניות ארצות הברית וההשלכות על מה ישראל צריכה לעשות. רק התגובה של קודמך גררה אותנו לויכוח על אישיותו של טראמפ שהיא לא מהעניין במקרה הזה.
לציין, שאת ההתנתקות מהמזרח התיכון התחיל אובמה כאשר הפקיר את סוריה לרוסים והפר כול מחויבות לכורדים. המשיך בטראמפ שקידם את המהלך של הוצאת החיילים מסוריה מה שאיפשר לדאעש להתאושש, ולטורקים להכות בכורדים מכה די קשה. ועכשיו ביידן משלים את ההתנתקות ביציאה מאפגניסטן וההחלטה לצאת מעירק וכו.
והחשוב ביותר כאן הוא הדיון על ההשלכות למדיניות ישראל בעקבות המגמה העיקבית של ממשל ארהב להפסיק להיות השוטר של העולם ולצאת מהמזרח התיכון
אז חבל להתעסק רק באישיותו של טראמפ אפילו שעשה למען ישראל הרבה יותר מאחרים.
תודה יצחק- אכן זה המצב, אך המאמר עוסק בעיקר בהשלכות מדיניות ההתנתקות, כאשר אני מגיע למסקנה שהזמן אינו משחק לטובת מדינת ישראל וכי הפתרון הפרגמטי הוא להתנתק מהפלסטינים עי מימוש חזון "שתי המדינות" תחת תנאים שיבטיחו את בטחון ישראל לטווח הארוך חרף ההפסדים בתחומים אחרים תחת המטרה העליונה "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר"
אלו הם הדברים החשובים ולא הדיון באישיותו של טראמפ… שאני חושש ש"המזכיר" החטיא את העיקר כי אולי לא קרא את המשך המאמר ונעצר בטראמפ
האמריקנים עוזבים או לא עוזבים אזור בהתחשב בשלושה פרמטרים: ערכים, אינטרסים לאומיים, עלות, אבידות.
במקרה של ישראל הראשון השני והאחרון ברשימה בסדר.
לכן סביר שלא ינטשו כל כך מהר.
דפנה- החשש מנטישת ארהב את המזרח התיכון אינה בעיה ייחודית ל מדינת ישראל- אלא של כול המדינות הערביות. ראי את התגובות של קאבול המתחננת על נפשה, כאשר אפגניסטן עומדת ליפול טרף לטאליבן, ושל לבנון העומדת בפני קריסה וחזרה למלחמת אזרחים, כאשר קצרה ידם מלהתמודד מול חיזבללה- סוריה- אירן, צרפת נטשה אותם וארה"ב אינה מוכנה לשוב לבוץ הלבנוני, וסעודיה כבר מחזרת בניסיון לפייס את אירן – בהיעדר תמיכה אמריקנית.
הסוגיה המרכזית היא- מה ישראל צריכה לעשות תחת תרחיש זה-שהוא מבחינתי הדיון החשוב ביותר ואשמח לתגובתך
חשוב שיפעל בשכל ולא נחשוב שאנחנו הכי חכמים, והכי משוחררים מערכים, והכי חזקים, והכי הכי
אחרת זה יעלה לנו ביוקר
אמנון- בעקרון- הנחיות אלו לצניעות- נכונות תמיד לכול מצב. השאלה המרכזית היא מה על ישראל לעשות תחת התרחיש המוצג במאמר(שיש לקרוא אותו עד הסוף) ודעתך חשובה כאן.
אל דאגה, האמריקנים לא ינטשו אותנו כל כך מהר. אנחנו עוזרים מאוד לאינטרסים שלהם
דויד
המאמר שכתבתי לא בא מתוך החשש למדינת ישראל העקבות ההנתקות האמריקטית מהמזרח התיכון, כי בכול מצב- ארהב לא תפקיר את ישראל לגורל מר.
הנקודה המרכזית היא המסקנה מנקודת מבטנו שהזמן אינו משחק לטובתנו, וכי הפתרון הפרגמטי הוא לממש את חזון "שתי המדינות" תוך התייחסות אסרטיבית לכול המכשלות הצפונוות בהיבט של הבטחת ביטחון ישראל לטווח הארוך
וכאן מצפה לתגובתכם
לאלמוני- אשיב ואומר שהדיון במאמר אינו עוסק בטרמפ או ביידן אלא במדיניות ארצות הברית וההשלכות על מה ישראל צריכה לעשות. רק התגובה של קודמך גררה אותנו לויכוח על אישיותו של טראמפ שהיא לא מהעניין במקרה הזה.
לציין, שאת ההתנתקות מהמזרח התיכון התחיל אובמה כאשר הפקיר את סוריה לרוסים והפר כול מחויבות לכורדים. המשיך בטראמפ שקידם את המהלך של הוצאת החיילים מסוריה מה שאיפשר לדאעש להתאושש, ולטורקים להכות בכורדים מכה די קשה. ועכשיו ביידן משלים את ההתנתקות ביציאה מאפגניסטן וההחלטה לצאת מעירק וכו.
והחשוב ביותר כאן הוא הדיון על ההשלכות למדיניות ישראל בעקבות המגמה העיקבית של ממשל ארהב להפסיק להיות השוטר של העולם ולצאת מהמזרח התיכון
אז חבל להתעסק רק באישיותו של טראמפ אפילו שעשה למען ישראל הרבה יותר מאחרים.
שהרוסים שקרובים לאפגניסטאן שמתנגדים מאוד לאיסלם יטפלו הטאליבן. בניסיונם הקודם נכשלו שם.
הלקח נלמד, אף מעצמה מערבית וגם לא רוסיה- לא יכניסו יד לאפגניסטן אלא אם הטליבן יפעיל טרור מכוון נגדם
המשמעות היא שישראל איננה אימפריה
כמו שחלק מהמנהיגים שלנו להשתחצן
כדאי להטמיע
אם זה המצב- מה את חושבת שישראל צריכה לעשות?
אני מקווה כי ביקורו של בנט יוכיח בעוד כמה ימים שאתה טועה
מושיק
האם תוכל לפרט מה כוונתך שיוכח שאני טועה, במה לדעתך?