מסר מוסרי או מהלך פוליטי?

השלכות ההכרה האמריקנית בשואת ארמניה
צילום של גדעון
ד"ר גדעון שניר

עוד לא שקע לגמרי אבק הקרב בין אזרבייג'ן וארמניה שחרץ את גורלו של חבל נגורנו–קרבאך, קרב שהסתיים בניצחון האזרי, וכבר התחממה הגזרה הדיפלומטית בהכרזה יוצאת הדופן של ארצות הברית המכירה באופן רשמי בשואת ארמניה שהתרחשה לפני יותר מ-100 שנים. למה? ומדוע דווקא בעיתוי הזה?

להזכיר – בשנים 1915–1922 נהרגו בצורה כזו או אחרת יותר ממיליון ארמנים, כמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, על ידי הממשל העותומני בחבל אנטוליה, כנראה כחלק ממדיניות מתוכננת לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים. יש הטוענים שמידע זה הניע את ארה"ב להצטרף למלחמת העולם הראשונה, בין היתר כדי להגן על משלחות סיוע אזרחי אמריקני לעם הארמני, אף שארה"ב נמנעה מלהכריז מלחמה על טורקיה מחשש לפגיעה באזרחיה שם.

בעידן המלחמה הקרה התחזקו הקשרים האסטרטגיים בין ארה"ב וטורקיה, ובטורקיה הוצבו מטוסים וטילים נגד רוסיה. עם התהדקות היחסים הלך ודעך העניין הארמני. טורקיה הפכה לבת-ברית חברה בנאט"ו ולאחר מכן הייתה גם שותפה לקואליציה הצבאית למיגור דאע"ש. כך יצא שמדיניות החוץ של ארה"ב קבעה את מהות היחסים בין ארה"ב וטורקיה, ולא הדו"חות על רצח עם.

לא פעם הזהירה טורקיה את ארה"ב כי הכרה פומבית בעניין הארמני תפגע קשות באינטרסים המשותפים במזרח התיכון, כולל בהיתר לקיומם של שדות התעופה החיוניים לחיל האוויר האמריקני. ב-2019 העביר הקונגרס האמריקני החלטה המכירה ברצח העם הארמני, אך בעקבות תגובתו הנזעמת של ארדואן החליט הנשיא טראמפ לדחות את הכרת הקונגרס. היכולת של טורקיה למצב עצמה כנכס אסטרטגי למערב היא שמנעה את ההכרה בשואה הארמנית עד כה. על כן ההכרה האמריקנית משקפת שינוי ביחס ארה"ב לטורקיה של ארדואן.

אז מה קרה עכשיו?

מבחינת האמריקנים התחוללו כמה התפתחויות שמן הסתם הניעו אותם להכרזה הדרמטית. ראשית, טורקיה שיתפה פעולה עם רוסיה ואזרבייג'ן במחלוקת על נגורנו-קרבאך באמצעות אספקת נשק ויועצים צבאיים כדי לסייע בידי הצבא האזרי לכבוש את החבל הנוצרי ולהכפיף אותו למדינה המוסלמית. מהלך זה הכעיס מאוד את ממשל ביידן, בעיקר לנוכח הידוק היחסים בין ארמניה וארה"ב בעת האחרונה, וזאת למגינת ליבה של רוסיה – שכנקמה תמכה באזרים חרף הסכם ההגנה שלה עם ארמניה.

שנית, ביידן הצהיר במהלך מסע הבחירות לנשיאות כי יתמוך בהחלטת הקונגרס להכיר בשואה הארמנית וכי יציב את זכויות האדם האוניברסליות בעדיפות עליונה. אולי הוא רואה בכך את משימת חייו לשלם חוב מוסרי לארמניה, שאסונה נשכח במשך למעלה מ-100 שנים. ואולי פרס נובל קורץ לו…

נוסף לכך, הצהרת ההכרה מעבירה מסר לעולם שארה"ב פועלת להשיב את מקומה בסדר היום העולמי בכך שהיא מעדיפה להמיר את שיח התקינות הפוליטית, שאפיין ממשלים קודמים, בריאליזם פוליטי.

לבסוף, ארה"ב מצאה את ארדואן כמטרה נוחה להעברת המסר, וגם מצאה הזדמנות להעמיד אותו קצת על מקומו ולאותת שלנטישת הברית עם ארה"ב ולהתקרבות לרוסיה – שמתבטאת בסיוע הישיר לאזרבייג'ן – עלולים להיות מחירים כבדים.

אשר לעיתוי, ראשית זהו עיתוי מתאים לציון 100 ימי הנשיאות הראשונים של ביידן; נוסף לכך טורקיה נמצאת בעמדת חולשה כלכלית, שרויה במאבק אזורי עם מדינות הגז בים התיכון (יוון, קפריסין וישראל), וחינה בעיני האירופים יורד בהתמדה בשל האיום לשחרר מאות אלפי מהגרים מוסלמים לאירופה ובשל השתלחותו של ארדואן במנהיגי צרפת וגרמניה בנושא חופש הביטוי הדתי נגד האסלאם. כל אלה מגבילים מאוד את יכולתו של ארדואן להפעיל את מנופי הלחץ הנגדי שהיו בידו עד כה. ארה"ב מניחה שמצבה הגיאופוליטי של טורקיה, מבית ומחוץ, לא מאפשר לה לנקוט צעדים קיצוניים עד כדי נטישת ברית נאט"ו או סגירת הבסיסים האמריקניים שעל אדמה, שכן לא תוכל להתמודד עם סנקציות כלכליות אמריקניות אם יושתו עליה. ולכן טורקיה תבלע את הצפרדע.

טורקיה מצידה דוחה כל ניסיון בין-לאומי להכיר בשואה הארמנית או להשוות אותה לשואה היהודית. מהלך כזה נחשב לפגיעה קשה בכבוד ובגאווה ההיסטורית הטורקית. ואכן אומות העולם נמנעו מהכרה בשואה הארמנית מחשש לתגובה הזועפת של ארדואן, במיוחד לנוכח האיום של מאות אלפי מהגרים מוסלמים בשערי אירופה. מדינות שיצאו בהכרזות עוינות לטורקיה (צרפת ב-2011 וגרמניה ב-2016) זכו לנזיפות קשות מפי ארדואן.

טורקיה גינתה את הכרזת ביידן: "איננו צריכים ללמוד דבר מאף אחד לגבי העבר שלנו, אופורטוניזם פוליטי היא הבגידה הגדולה ביותר בצדק ובשלום", אמר שר החוץ הטורקי. בהיעדר מנופי לחץ יעילים טורקיה מנסה להמעיט בחשיבות ההכרה האמריקנית כדי למנוע קרע בלתי הפיך ביחסיה עם ארה"ב. זה גם מסביר את השינוי שחל בהתייחסותה השלילית של טורקיה לישראל, שעד לאחרונה הייתה קיצונית על גבול הכרזת מלחמה; עתה ניתן לחוש ברגיעה, כי ישראל היא בת ברית לארה"ב.

אשר לארמניה, נשאלת השאלה אם הכרה כזו – מצד ארה"ב ומצד מדינות מערביות שהצטרפו אליה – תאפשר לארמניה לדרוש פיצויים והחזרת שטחים מהטורקים. ההערכה היא שהסיכוי לכך קטן לנוכח הרוב המוסלמי האוטומטי במוסדות הבין-לאומיים, שלא יאפשר לארמניה לשכנע את בית הדין בהאג. כמו כן, להערכתי אין סיכוי שטורקיה תשיב שטחים, שכן אין מדינה בעולם המוותרת מרצונה על "אף גרגר של האדמה הקדושה" (מלבד ישראל…), ולא משנה מה גודלה, מה עוד שטורקיה מוסלמית, והעולם כבר קיבל את פלישת טורקיה לקפריסין כעובדה מוגמרת.

לסיכום: המהלך האמריקני נושא מסר מוסרי, אבל יותר מכך מסר פוליטי, שאולי מאותת על שינוי בגישתה האסטרטגית של ארה"ב לתפקידה בזירה העולמית. וישראל? אף כי יש לה די והותר סיבות טובות להכיר בשואה הארמנית, שיקולים אסטרטגיים מונעים ממנה לעשות כך. ישראל ממוקדת עתה באיום האיראני, והאינטרס לשמר את קשריה עם אזרבייג'ן וגם עם טורקיה חזק יותר בעת הזו. אפשר שהעולם יצא ידי חובה מוסרית בקביעת "יום שואת ארמניה", בדומה לשואת היהודים. גם זה משהו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. ממשל ביידן מתגלה כהרבה יותר מוסרי וערכעץי ממשל טראמפ, אם לא נבין זאת נשלם מחיר גבוה

  2. התגובות עד כאן נוגעות למסר הערכיות שממשל ביידן נושא כדגל מדיניות ארצות הברית ברוח המפלגה הדמוקרטית, שללא ספק מרנינות לב במיוחד לאחר ממשל טראמפ נשא יותר מסר"עיסקי" אינטרסנטי, גלוי חף מכול פוליטיקל קורט מזויף. יחד עם זאת ראוי לזכור עד כמה יכולות כוונות מוסריות להיות בשימוש ציני מוטה, לגרום לעוולות קשות עוד יותר. לדוגמא ניתן לציין את ממשל אובמה שבשם הדמוקרטיה המקודשת איפשר את הפלת הנשיא מוברק במצרים ועליית המשטר המוסלמי הרדיקאלי של "האחים המוסלמים", כמו גם את השתלטות החמאס על רצועת עזה באמצעות "בחירות דמוקרטיות". ועכשיו הגזרה השווה שראשי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב עושים בין הטרור החמסי ובין מדינת ישראל ("זה לא כוחות שווים ולא הוגן שיש לכם כיפת-ברזל עם כול מעט נפגעים לעומת החמס..). שלא לדבר על הכוונה להעלות את ישראל על מזבח "זכויות אדם" בהאג באופן הכי ציני שניתן להעלות על הדעת.
    על כן, ניסיון החיים שלנו מחייב זהירות יתר בהערכת כוונות ומעשים בזירה הבינלאומית

  3. לא לזלזל בערכים שביידן מאמין בהם ומיישם אותם. עם הזמן הוא יצבור כוח והשפעתו תגדל.

    1. במציאות היחסים הבין לאומיים, אנו עדים לשימוש סלקטיבי בערכים כאשר הם מסייעים לקדם אינטרסים פוליטיים מסוימים, בהתאם לנוחות וההתאמה לאגנדה מסוימת. ראי האו"ם ובית המשפט הבין-לאומי לפשעי מלחמה בהאג , לכאורה המטרה הוא לשמר חוק וסדר והענשת מעשי פשע- אבל הערכים אלה מתבטלים שעה שמיושמים לגבי מדינה ספיפית תוך התעלמות ממעשים חמורים הרבה יותר. ולכן הדבקות ב"ערכים" היא ברוב המקרים בעירבון מוגבל

  4. ההתנהגות של ביידן בהטלת וטו על הכוונה להחלטה נגד ישראל, מוכיחה שיש לו באמת ערכים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך