קונפליקט בין-לאומי בן זמננו

גורלו של חבל נגורנו קראבך והקשר לישראל
דגל המדינה
דגל אזרבייג'אן תמונה: Tarkan and Shamil008 commons.wikimedia.org

המלחמה האחרונה בין אזרבייג'ן לארמניה על גורלו של חבל נגורנו קראבך, התחוללה במהלך ספטמבר- נובמבר 2020 והסתיימה בהפסקת אש בתיווכה של רוסיה, ונחשבת לניצחון הצבא האזרי. העולם שהיה שקוע במגפת הקורונה העדיף לראות את האירוע כסכסוך מקומי אי שם בדרום הקווקז, אף שהיה בו מטען נפיץ למעורבות בין-לאומית בשל חשיבותו הגיאופוליטית, ועדיין יש בו עניין למדינת ישראל.

על מה הסכסוך? במהלך מאות שנים התחלפה הבעלות על נגורנו קראבך בין האימפריות ששלטו באזור. בשנת 1805 נקבע שהחבל, שבו חי רוב ארמני-נוצרי ב-700 מאות השנים האחרונות, יהיה תחת חסות האימפריה הרוסית. בעידן השלטון הסובייטי הוכרז החבל כאוטונומיה השייכת לאזרבייג'ן המוסלמית (1924).

מאז שאזרבייג'ן וארמניה זכו לעצמאות לאחר פירוקה של ברה"מ (1988), התחדש העימות בין שתי המדינות, הטוענות כל אחת לבעלות על החבל. הרוב האתני הארמני-נוצרי דורש להתאחד עם ארמניה. לאחר מלחמה בת שש שנים (1994), שהסתיימה בשביתת נשק ללא הסכם שלום, הצליחה ארמניה להחזיק ברוב שטחי החבל כמובלעת בלב אזרבייג'ן.

תקופת הדמדומים: הסכם הפסקת האש הופר מדי פעם בסבבי קרבות ובשיחות כושלות בין המדינות גם לאחר שהאספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה (2005) קראה לנסיגת הדרגתית של ארמניה משטחי אזרבייג'ן, ולהשבה הדרגתית של פליטים אזריים לבתיהם. ארמניה סירבה לקריאה והעדיפה לשמר את הסטטוס קוו, במיוחד לאחר שכבר איבדה חלק גדול משטחה ההיסטורי לטורקיה. מבחינת הלאומנים הארמנים "אם נפסיד את קראבך, יהיה זה הדף האחרון בהיסטוריה של העם הארמני".

מבחינת האזרים, נגורנו קראבך הוא חלק מהרפובליקה הסובייטית האזרית שהארמנים פלשו אליו שלא בצדק, עקרו ממנו את תושביו המוסלמים, ועל האזרים להשיב את החבל לשלטונם.

המלחמה האחרונה: לאחר כישלון אזרבייג'ן במלחמת 2016, גבר יצר הנקמה האזרי. במהלך ארבע השנים האחרונות הם ניהלו שיחות שלום עקרות, שיפרו באופן משמעותי את יכולותיהם הצבאיות, הצטיידו בידע ובנשק מתקדם (ישראלי ברובו), ניצלו את טרדת העולם בקורונה, ובמהלך צבאי נחוש כבשו כשני שליש משטחי החבל, כאשר רוסיה מתווכת וכופה הפסקת אש.

נוסח ההסכם שנחתם ב-9 בנובמבר 2020 כולל את נסיגתה ההדרגתית של ארמניה מהרוב המוחלט של החבל, והותרת מסדרון מנגורנו קראבך לארמניה בפיקוח משקיפי שלום רוסים למשך חמש שנים. כמו כן ייסללו דרכי תחבורה בארמניה שיקשרו בין אזרבייג'ן ומובלעותיה המוקפות בארמניה, איראן וטורקיה.

המעורבות הזרה בעימות: טורקיה, השואפת לקדם את מעמדה בעולם המוסלמי, הציעה תמיכה מלאה בעניין האזרי, כולל הכנסת כוחות צבאיים שלה למובלעת נאחצ'יבן, גיוס שכירי חרב סורים ג'יהאדיסטים והעברתם לאזרבייג'ן; ואילו רוסיה, חרף ברית ההגנה שיש לה עם ארמניה (שעליה הסתמך נשיא ארמניה פשיניאן), לא חשה מחויבת לסייע במקרה שאזרבייג'ן תנסה לכבוש את נגורנו קראבך כי באופן רשמי האזור הוא חלק מאזרבייג'ן. ההתקרבות של נשיא ארמניה לארה"ב הייתה לצנינים בעיני רוסיה, שלא ששה לבוא לעזרתו של נשיא פרו-מערבי וגם לא מוכנה הייתה לסכן את האינטרסים המשותפים שלה עם טורקיה.

מדינות אחרות כמו צרפת וארה"ב ניסו לרכך את העימות, אך בשל עיסוקן עם מגפת הקורונה, בחירות ומשברים עולמיים אחרים, החל מלבנון ועד בלארוס, הן העדיפו להניח לרוסים לטפל בבעיה.

סיבות לכישלון הארמני: ראשית, היצמדות לסטטוס קוו כבסיס להמשך האחיזה בחבל, שאננות ויוהרה, ביטחון יתר, זלזול בכשירות הצבאית והנחיתות האזרית המוסלמית על בסיס ניצחונות עבר. כל אלה מלווים בגאווה לאומית על בסיס היסטורי, דתי, שלא בהכרח כל ארמניה שותפה לה; שנית, הסתמכות יתר על רוסיה בעלת הברית, שתגבה את מהלכיה של ארמניה בכל מצב, ולא תאפשר פגיעה בה; שלישית, הסתמכות על סיוע ואספקת נשק מישראל בתקופת לחימה, שלא עמדה במבחן המציאות עקב אינטרסים אזוריים שונים של ישראל; ולבסוף, הסתמכות יתר על דעת הקהל העולמית שבעקבות השואה הארמנית יכיר העולם בזכויותיה ההיסטוריות.

הקשר של ישראל: ישראל קיימה קשרי ידידות חמים עם שני הצדדים הלוחמים. מחד גיסא, ישראל חשה מחויבות היסטורית כלפי ארמניה, אולם גם נקיפות מצפון על כך שמטעמים שונים היא נמנעת מלגנות את טורקיה על רצח העם הארמני, מה עוד שארמניה פתחה לאחרונה שגרירות בישראל. מאידך גיסא, לישראל חשובים מאוד קשריה עם אזרבייג'ן הגובלת באיראן, ונוסף על כך אזרבייג'ן רוכשת נשק רב מתוצרת ישראלית (60% מיבוא הנשק האזרי). נשיא ארמניה דרש לא פעם מישראל לחדול מלספק לאזרבייג'ן נשק שובר שוויון (מזל"טים וטילים העושים שמות בצבא הארמני), בעודה מונעת זאת מארמניה. האהבה הארמנית לישראל הפכה לשנאה.

קונוטציה: ארמניה משווה עצמה לישראל. שתי מדינות שחוו שואה, שתיהן מוקפות, נרדפות ומאוימות על ידי האסלאם האוניברסלי, נאבקות על אחיזה בטריטוריות היסטוריות שנתפסו על ידי זרים, מעטים מול רבים, שתי מדינות בעלות אופי הישרדותי. הן לארמניה והן לישראל יש נטייה לתרבות המערב. הן חולקות תחושת עליונות ביחס לסביבה המוסלמית, המלווה בתחושת גאווה לאומנית השוללת כל אפשרות לניצחון מוסלמי. האשליה ש"צדק היסטורי" הוא שיקול בהתייחסות העולם לעימות – מי ראוי לשלוט בטריטוריה (נגורנו קראבך כמו הגדה המערבית) – עלולה להביא לתחושת ביטחון יתר ושאננות מסוכנים.

לסיום, נראה שאירוע זה מספק לנו הזדמנות ללמוד משהו על ניהול קונפליקטים בין-לאומיים ארוכי טווח. על בריתות, אינטרסים על-מעצמתיים, שיתופי פעולה ובגידות, מוסר ציני, השפעתן של דתות ותחושות היסטוריות שמחיר כולם הוא הרס, חללים, עקורים ושפיכות דמים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

    1. ואם ישראל לא תמכור נשק למדינות להן לא ראוי למכור אזי הן לא יקנו
      למשל: מארה"ב, מרוסיה, מסין, מצרפת, מבריטניה – וישראל תצא פריירית?

  1. עוזי אתה מעלה דילמה מאד משמעותית
    מצד אחד- ישראל כיצרנית נשק לצרכיה הביטחוניים, זקוקה לכסף רב כדי להמשיך ולפתח לביטחונה כלי נשק מתקדמים ואת הכסף הזה היא מרוויחה ממכירת נשק לכול דורש (באותו סגנון בו היא מוכרת את פיתוחיה החקלאים לכול העולם אפילו שזה פוגע בהכנסות חקלאי ישראל). יצור הנשק בישראל מהווה מקור הכנסה למאות אלפי משפחות בישראל בכול תחומי התעשיה המתקדמת ביותר בעולם, ויש קושי רב לוותר על תעסוקה חיונית זו.
    מצד שני- מי יכול לקבוע ועל פי איזה קריטריון איזו מדינה ראוי למכור לה נשק ולמי לא? במה שונה ארמניה מאזרביגן בהיקשר זה? רק מישום ששתיהן נלחמות על גורלו של חבל ארץ מסוים? ואם לא יקנו מישראל- אז מישהו אחר ימכור להם וירויח מכך, ועדיין אין לא תמנע המלחמה.
    אבל במקרה המיוחד שלפנינו, ישראל עשתה איפא ואיפא- המשיכה למכור נשק לאזרבין תוך כדי המלחמה אך מנעה מכירת נשק לארמניה במהלך הלחימה. כאן ישראל תפסה צד (בדומה לצרפת שהטילה אמברגו על נשק לישראל ב ששת הימים, או איומי קיסינגר למנוע נשק לישראל במהלך יום כיפור אם לא תענה לדרישותיו) כאן הפוליטיקה והאינטרסים הבין לאומיים הציניים ביותר- מתערבים.
    האם לדעתך קשרים הדוקים עם אזרביגן המאפשרת לישראל נגישות לגבול האירני, אינם "שווים" את הבגידה בארמניה?

  2. עוד דוגמא למדינה שהופקה ע"י כוחות גדולים שהיו לכאורה מחוייבים לה. והמסקנה, על כל מדינה להסתמך על עצמה ולא על ארצות אחרות. לא בטוח שהן יקיימו ההבטחות שנתנו.

  3. 1. האם במאמר חשוב מסוג זה לא ראוי להזכיר שישראל קיבלה גישה לשדה תעופה סובייטי לשעבר באזרבייג'אן
    שממנו יהיה קרוב ויחסית קל לתקוף אתרים כאלה או אחרים באיראן?
    2. האמריקאים הכירו כג'נוסייד ברצח העם הארמני על ידי הטורקים שהתחולל בעשור השני של המאה העשרים. האם הכרה זו תאפשר לארמנים לתבוע שטחים מסוימים שרוקנו מארמנים בחזרה מטורקיה? האם ארמנים יוכלו, לא רק כמדינה אלא גם כפרטים, לתבוע בבתי דין אמריקאים פיצויים על אבדן רכוש או בני משפחה? במידה ובתי המשפט בארה"ב יפסקו פיצויים לארמנים, הם יוכלו לעקל סכומים אלה מחשבונות בנקים של ממשלת תורכיה בארה"ב. דהיינו האם להכרת הנשיא ביידן בג'נוסייד הארמני יש ערך מעשי ופוליטי חשוב? האם זו אינה רק הצהרה "מוסרית" אלא גם "ריאל פוליטיק" במיטבו?

    1. דגני- הארותיך חשובות ביותר והתשובות לשאלותיך ראויות למאמר בפני עצמו, ולכן בקצרה:

      בנוגע להכרה האמריקנית ברצח העם הארמני עי הטורקים, עולות השאלה בכלל למה? ומדוע בעיתוי הזה דווקא?
      מבחינת האמריקנים, ישנן מספר מטרות:
      האחת- לשלם חוב מוסרי לארמניה שאסונה נשכח במשך למעלה מ 100 שנים,
      השנייה- לעמוד מאחורי שבועתו של ביידן להציב את "הקניית ערכי אנוש אוניברסליים" בסדר עדיפות גבוה שביידן רואה בכך אולי את משימת חייו (פרס נובל?)
      שלישית: העברת מסר לעולם שארה"ב פועלת להשיב את מקומה בסדר היום העולמי, בכך שמעדיפה להמיר את השיח הפוליטיקל קורקטנס (שאיפיין ממשלים קודמים) בריאליזם פוליטי.
      רביעית- מצאה את ארדוגן מטרה נוחה לכך וגם הזדמנות להעמיד אותו קצת על מקומו.. ולאותת שלנטישת הברית עם ארה"ב והתקרבותו לרוסיה (בסיוע הישיר לאזרבייג'ן נגד ארמניה) עלול להיות בעל מחירים כבדים.

      העיתוי: מתאים לציין את 100 ימי ביידן הראשונים; טורקיה נמצאת בעמדת חולשה כלכלית, שרויה במאבק אזורי עם מדינות הגז בים התיכון (יוון, קפריסין וישראל), חינה בעיני האירופאים יורד בהתמדה עקב האיום
      לשחרר מאות אלפי מהגרים מוסלמים לאירופה, השתלחותו של ארדוגן במנהיגי צרפת וגרמניה בנושא חופש הביטוי הדתי נגד האיסלם. כול אלה מגבילים מאד את יכולתו של ארדוגן הזועף להפעיל מנופי לחץ נגדי שהיו בידו עד כה.
      ארמניה: אמנם מדינות מערביות רבות הצטרפו להכרה האמריקנית בשואה הארמנית, אך לא די בכך נוכח הרוב המוסלמי האוטומטי במוסדות הבינלאומיים כדי לשכנע את בית הדין בהאג. ספק אם תתקבל הסכמה על פיצויים ולהערכתי אין מצב שטורקיה תשיב שטחים, שכן אין מדינה בעולם המוותרת מרצונה על "אף גרגר של האדמה הקדושה" (מלבד ישראל ..) ולא משנה מה גודלה, מה עוד שטורקיה מוסלמית, והעולם כבר קיבל את פלישת טורקיה לקפריסין כעובדה מוגמרת.
      לסיכום: המהלך האמריקני יש בו מסר מוסרי, אבל יותר מכך מסר פוליטי המאותת (אולי) על שינוי בגישתה האסטרטגית של ארה"ב לתפקידה בזירה העולמית. וישראל? אף יש לה יותר סיבות טובות מלאחרות להכיר בשואה הארמנית, שיקולים אסטרטגים מונעים ממנה לעשות כך שכן היא ממוקדת עתה באיום האירני והאינטרס לשמר את קשריה עם אזרבייג'ן למשל- חזקים יותר בעת הזו.

      1. לגדעון – תודה על תשובותיך לשאלותיי. אכן ראוי לכתוב על יחסי ישראל אזרבייג'ן מאמר מיוחד. הם גם קנו ממאיתנו נשק במיליארדי דולרים. הם מספקים כיום כמחצית מהנפט של ישראל. והמעניין ביותר הוא האיום שישראל יצרה מדרום אזרבייג'אן על איראן.

  4. ישראל כביכול חברה של ארמניה אך מוכרת נשק מתקדם באזרביג'אן
    איזה יופי

  5. רק אינטרסים ואנו. הערכים נמחקו לגמרי ואינם מהווים שיקול.

    1. בציניות- הערכים קיימים ועולים במידה שהם משרתים את האינטרסים שלנו…

  6. עמוס
    ישראל מוכרת נשק לשתי המדינות, אך בעוד שהרכש הצבאי של ארמניה מגיעה ברובו 70% מרוסיה – אזרבייג'ן רוכשת 60% מישראל, והיא גם הרבה יותר עשירה בנפט הנמכר בזול יחסית לישראל
    הבעיה הנקודתית היתה שבעוד שישראל המשיכה לחמש את אזרבייגן בעת הלחימה- היא מנעה זאת מארמניה ועל כך הפכה אהבת ארמניה לשנאה כלפי ישראל

  7. כל הארצות הקטנות תלויות באינטרסים של הגדולות. ולמי ששכח, אנחנו מדינה בקטגוריה של הקטנות.

    1. גבע- אנחנו מנסים לייצא את הפטנט הישראלי של היות "לשון מאזניים" בזירה הבין לאומית..
      בארצנו זה עובד מצויין, בחוץ- לא כול כך, אבל אפשרי כפי שטורקיה למשל השכילה לייצב עצמה כנכס אסטרטגי למערב, עד שמוכנים לסבול את כול השטיקים של ארדוגן ואת כוח סחטנותו מול האיחוד האירופאי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מי ישלם את מחיר?

בעקבות הימלטות האסירים ולקראת התייעלות מערכתית