הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו (Alain Badiou) הציג את המושג הנודע "התשוקה אל הממשי" (La passion du réel) כמאפיין המרכזי של המאה ה-20, שבה האדם חש בלבול שנוצר בגלל הסימולאקרים, אשר לא מאפשרים לו או לה הבחנה בין הממשי לבין המזויף. המאה ה-19 הייתה מאופיינת בתשוקה להפשיט על מנת להגיע לאמת האוטופית. למשל העירום הנשי המוחלט, לאחר הפשטה, נתפס כאמת מוחלטת של גוף האישה. במאה ה-20, לעומת זאת, העירום הנשי נתפש בצורה שונה: האישה חייבת להשאיר על עצמה פריט כלשהו, שעון או שרשרת או עניבה, כדי להיות באמת עירומה. אישה עירומה לחלוטין נתפשת כפיסת בשר. הפריט הקטן שהיא לובשת מסמל את המיקום שלה בחברה הצרכנית של ז'אן בודריאר (Jean Baudrillard). מדובר בסמל שמשייך אותה לסמלים אחרים ולא למהות. היום בשביל להיות באמת עירום צריך להשאיר על הגוף את הפריט הנוסף הזה. המאה ה-20 התאפיינה בקיומה של אמת רציונלית שלצידה היה תמיד עוד משהו לא מוסבר, הלא מודע. אותו פריט שמתווסף לגוף העירום נראה לפעמים כפרט שולי, אך חשיבותו הסמלית היא רבה.
אלן באדיו מנסה להבין מהו אותו פריט, ריק מתוכן על פניו, אשר מתווסף לפוליטיקה וקובע מהלכים היסטוריים. באופן לא צפוי אלן באדיו טוען שדווקא בפוליטיקה, שכבר מזמן גרמה לרבים לאבד תקווה, יש מקום לאמת מסוג מסוים מאוד. אמת בפוליטיקה? הרי פוליטיקה היא מילה נרדפת להעדר אמת! מאז אריסטו אנחנו יודעים שפוליטיקה זה תחום פעילות אנושית שאין לו קשר לאמת. והנה, באדיו טוען שדווקא בפוליטיקה יש סיכוי למצוא אמת. כך שלומציון קינן מתאר את המאמץ האינטלקטואלי של באדיו: "כי אם עד עכשיו היתה לנו פילוסופיה שעוסקת במה שאי אפשר לדבר עליו או שאין טעם לדבר עליו כי הוא לא קיים, בא באדיו ואומר: ישנם דברים. ישנה למשל אמת ומותר גם לשאול מהי. אם בעשרות השנים האחרונות כמעט לא התקיים שיח על מהותם של הדברים, מתוך הנחה פוסט מודרנית שאין יותר דברים, סיפורים או זהויות כי הגענו לקץ ההיסטוריה, באדיו חוזר לדבר על מהויות."
תפיסת האמת של באדיו מושפעת ממודלים מתמטיים שעל פיהם כל מערכת של אקסיומה מכילה נקודת יתר. הדבר דומה למשחק "חידת ה-15" המורכב מלוח בן 16 משבצות, ובתוכו 15 לוחיות הנושאות את המספרים 1–15 ומשבצת אחת נותרת ריקה – המקום העודף. על מנת לפתור את החידה יש לצאת ממצב שבו הלוחיות מעורבבות על הלוח, לסדר אותן לפי הסדר, כאשר הפעולה היחידה המותרת היא הזזת לוחית הסמוכה למשבצת הריקה, ועל ידי כך יצירת משבצת ריקה חדשה. המשבצת הראשונה אמנם ריקה, אבל היא זו שמאפשרת לכל המשחק לקרות. ללא המשבצת הזאת התזוזה של כל הלוחיות במערכת פשוט לא תיתכן. המשבצת ה-16 היא אותו מקום ריק נוסף שמאפשר את כל הקומבינציות, כולל זו המנצחת. מעניין לציין כי דווקא המשבצת הריקה היא זו שמאפשרת את הפעילות התקינה של כל המערכת. המשבצת הריקה, המקום הריק, הלא-מודע – הוא שאחראי למעשה לכל המשחק. למקום ריק יש משמעות רבה: הוא לא חלק מהמשחק אך הוא התנאי המרכזי לקיום המשחק. המקום הריק מאפשר, ברגע מסוים, לאמת להגיח. האמת לפי באדיו עשויה להגיח באחד מארבעת התחומים האלה: מדע, אמנות, פוליטיקה ואהבה. הסובייקט הנאמן לאותו אירוע הוא המכונן ביחס לאותה אמת. באדיו מעניק משמעות מרכזית ל"אירוע" (event) ול"אתר" (site). במצבים מסוימים האירוע שמתרחש באתר יכול להוביל לשינוי מכיוון שהוא עשוי לשנות את כללי המשחק. במקום ובזמן שבהם הלא-מודע מתערב – נוצר "מקום ריק" חדש שמארגן את המשחק באופן שונה. באדיו טוען כי "האירוע" הוא נקודת המפנה והוא מאפשר לפוליטיקה להמשיך.
הפגנות המחאה אשר טלטלו את רוסיה בשבועות האחרונים, כולל הפגנת הפנסים ביום האהבה, היו ל"אירוע" אשר קבע את גורלה של רוסיה מעבר למהלך גאו-פוליטי או מקומי כזה או אחר. במקום הווירטואלי של המחאה נוצר "מקום ריק" חדש אשר שינה את המסלול של הפוטיניזם כאידאולוגיה. הפוטיניזם חווה בשבועות האחרונים דה-סַקרֵליזציה: אצל רבים נפל האסימון לגבי אופי המשטר והמנהיג. לראשונה התאפיינו המחאות ב"התנגדות למערכת", והן לא הסתפקו בדרישה להחליף מדיניות מסוימת ואף לא להחליף את הממשלה. הדרישה הייתה להחליף את המשטר. המפגינים יצאו נגד המערכת הפוליטית והמערכת הכלכלית אשר מזינות את האליטות השולטות, ואלכסיי נבלני היה לטריגר. למרות הדיכוי של המפגינים, שהיה חסר תקדים עבור רוסיה המודרנית, המחאות לבשו אופי של תנועות רחבות היקף, והן דרשו שינוי מערכתי.
המפגינים טענו שעשרות אלפים יצאו לרחובות, ואילו הפרופגנדה דיברה על כמה אלפים. מעניין שאף אחד לא באמת ניסה לחשב את המספר האמיתי של המפגינים. לפי באדיו, במקרה כזה איש אינו מעוניין באמת. מה שמעניין זה האם היה שם "אירוע" והאם נוצר "אתר". והתשובה היא בהחלט כן. תחושת התסכול אשר הניעה את המפגינים מקורה במצוקות היסוד של רוסיה, שחופש הביטוי בה מוגבל מאוד, חופש ההפגנה לא קיים, עוני, שחיתות – שאלכסיי נבלני כבר הצביע עליה, הסתמכות-יתר על מקורות אנרגיה, וכן פוליטיזציה מרעילה של זיכרון מלחמת העולם השנייה. לסרטון של אלכסיי נבלני, אשר מצביע על כל הכשלים האלה, יש כבר יותר ממאה מיליון צפיות.
נראה כי חלקים בודדים בחברה הרוסית נותרו חסינים מפני הרטוריקה החדשה של נבלני וכי ההפגנות של השבועות האחרונים הן מקור משיכה עבור מגוון רחב של אזרחים. הפרופגנדה יוצאת מגדרה כשהיא מנסה להראות כי המחאה היא של קיצוניים בודדים שמנצלים את תמימותם של בני נוער. קשה להגדיר את הצועדים ברוסיה מאז חזרתו של נבלני, מכיוון שלא ניתן לשייכם למעמד חברתי מסוים, לקבוצת גיל מסוימת או אפילו לקבוצה אתנית כזו או אחרת. נוסף לכך, למפגינים בערי הבירה הצטרפו תומכים מיותר ממאה ערים אחרות. הם יוצאים החוצה ללא פחד בגלל השינוי שנוצר לאחר יצירת ״מקום ריק״ חדש אשר עשוי לשנות את כללי המשחק ברוסיה בת-זמננו.
21 תגובות
מעניין לאן יוביל אי השקט הנוכחי ברוסיה. לדעתי הוא בדרך להשתתק. רוב העם בעד פוטין או פוחד ממנו. חבל, אבל זה כנראה המצב
למרות שהוא הועבר לאחד הבתי כלא הנוקשים ברוסיה – אנשים לא יצאו החוצה להגנתו. זה אומר הרבה על התרבות הפוליטית והפחד ששורר שם!
נראה וההפגנות דוקא נרגעות
מאמר מעניין, תודה
תודה!
למה הכוונה בלהשתוקק?
מאמר מעניין מאוד
מרתק כרכיל
תודה
האם פוטין חש אשמה על זה שהכניס אותו לכלא?
מאמר מעניין איך אפשר להבין ולנתח מעצמה שקיפות ואמת היא רק פונקציה גמישה. המעניין איך גם ליישם למזהת.
ומה בדבר "המקום" בבלפור ו"אירוע" ההפגנות שהפך משבצת ריקה ומתרוקנת (ללא עזרה מיוחדת מה"פופגאנדה" המקומית?). זאת לעומת התעלמות תקשורתית וציבורית כמעט מוחלטת משלילת חופש התנועה מהמשמעות החברתית של חלוקת החיסונים, "סגר רביעי" ובחירות רביעיות.
הבעיה שאין לנו בחינה אמפירית למקרה שמדובר ב"אירוע" ולמקרה שמדובר ב"לא-אירוע". הגבול ביניהם הוא מאוד עדין. לפעמים נראה שביבי איבד את זה ולפעמים נראה שהוא יציב מתמיד!
נבלני עשה טוב שחזר לרוסיה.אחרת היו שוכחים ממנו.אבל כעת כשחזר שכחו ממנו.
הפרשן הכי טוב בנושאי רוסיה והסביבה!
בואו לא נשכח
אין דיקטטור שלא עזב את הבמה
וזה יקרה גם ברוסיה במוקדם או במאוחר
ומה יבוא אחרי זה?
הקונפליקט הפנימי הזה אל הלא מודע מזכיר את לאקאן. הריק והדחף מייצרים תהליך של שינוי.
אלמנטים במאמר מתחברים לנושא של תופעות של שיטור יתר בזמן הפגנות. לגבי מדינות דמוקרטיות, אני מציע פיתרון של הוצאת השיטור בזמן הפגנות מידי הרשות המבצעת ולהעבירה (באין אם באופן קבוע או פר מקרה) לנציג העם (לדוגמה, בישראל – הנשיא ובאנליה – המונרך).
המושג המקום הריק, מבלבל ולא כל כך מובן
ראיתי שלא רק אותי אלא גם חלק מהמרכיבים האחרים
פוטין לראייתי עונה על צורך חשוב של העם הרוסי והוא הגאווה הלאומית בהישארותה של רוסיה כמעצמת על. פוטין דואג לטפח את דמות זכר האלפא (ניתן לראות זאת בתמונות שהוא מפרסם) והעם הרוסי רוצה לראות ברוסיה כמדינת האלפא. ההתערבות הגוברת הרוסית במשחק הבינלאומי (אנו רואים זאת בבירור באזורינו), הקשר (החיובי והשלילי) מול טראמפ וההחלשות של ארה"ב (לפחות בעיני חלק מהעולם) עם עליתו לנשיאות של ביידן משמשים כדלק לאש שפוטין הדליק בגאווה הרוסית ולכן אני סבור שיהיה צורך באירוע חזק הרבה יותר ממה שעורר נבלני על מנת לכבות אש זאת.
כתבת כי ״במקום ובזמן שבהם הלא-מודע מתערב – נוצר "מקום ריק" חדש שמארגן את המשחק באופן שונה״.
בהקשר של ההפגנות ברוסיה, מה בעצם היה ה״לא מודע״ שהתערב והוביל ל״אירוע״? האם זה לא-מודע קולקטיבי של המפגינים?