פוטין – האב הפרוידיאני של האומה הרוסית

ולדימיר פוטין, הדיקטטור אשר שולט ברוסיה כבר 20 שנה, מוטרד לפי דעתי משאלה אחת: מה יגידו עליו בספרי ההיסטוריה? החלופות שעולות בראשו נעות על ציר בעל שני קצוות: בקצה האחד הוא מופיע בתור הנשיא האהוב, אב האומה, פוליטיקאי גאון שאחראי על ״התרוממותה של רוסיה מעמידה על הברכיים והזדקפותה בזירה הגיאופוליטית" והפיכתה למעצמת-על. בקצה השני מנפנפים לו מעולם המתים דיקטטורים כמו ניקולאה צ'אושסקו עם ארמונותיו, שגזר דינו, מוות בירי, הוצא לפועל ב-1989 דקות אחדות לאחר סיום משפטו; מועמר קדאפי, אשר נרצח בידי כוחות המורדים ב-2011; וסדאם חוסיין, אשר נגזר עליו מוות בתלייה ב-2006.

למחאה ברוסיה בינואר 2021 היה ריח לא טוב מבחינת הקרמלין. אנשים שיצאו לרחובות, בקור, ביותר מ-60 ערים בכל רחבי המדינה, וצעקו ״פוטין גנב״ – סימלו, אולי, שינוי תודעתי עמוק שהתרחש בחברה הרוסית. הציר הפוליטי עם שני הקצוות, דיקטטור ורודן שבונה לעצמו ארמונות לעומת אב האומה שדואג לאומה, משקף את הדילמות העמוקות אשר מאפיינות את תודעת החברה הרוסית. מצד אחד יוסיף סטלין מתפרץ החוצה מתוך מעמקי התודעה הציבורית, והוא מיד מגויס על ידי הכוחות הרביזיוניסטיים שמנסים להעלותו שוב על נס. מהצד השני בתודעה הרוסית יש גם דחף רציונלי לחלוקה הוגנת יותר של זכויות פוליטיות וכלכליות. רוסיה, בשונה מגרמניה, לא חוותה תהליך של דה-נאציפיקציה, והגעגוע לברית המועצות מוטמע עמוק בתודעה הציבורית. הנוסטלגיה הזו, אשר מתוחזקת על ידי התרבות והתקשורת הרוסית, היא הוכחה לכך שבני האליטה הליברלית של שנות ה-90 של המאה הקודמת וגם הפוטיניזם עצמו סובלים מבעיה פסיכולוגית, ולא ניתן להבין את השינויים שחלים ברוסיה לנגד עינינו ללא ניתוח פסיכואנליטי.

ההתפתחות של התודעה הלאומית לאחר התפרקותה של ברה״מ והמעבר מסוציאליזם לנאו-ליברליזם משקפת תהליך התקה (Displacement). מדובר במנגנון פסיכולוגי שבאמצעותו מועבר מטען רגשי בצורת דחף או רגש מהאובייקט של הרגש אל עבר גורם אחר. לפי פרויד, מדובר בתהליך בסיסי של התפקוד הנפשי, והוא נמצא בין התסמינים הנוירוטיים ומופיע בצורה כללית בכל המבנים של הלא-מודע. בספרו ״אבל ומלנכוליה״ (Mourning and Melancholia) מ-1917 פרויד מנסה להבין את שורשי המלנכוליה. הוא יוצא מנקודת הנחה שיש דמיון רב בין אבל ומלנכוליה, ולאחר מכן הוא מתאר כיצד למרות הדמיון בחוויה הרגשית המאפיינת את שני המצבים, אבל ומלנכוליה מבוססים על תהליכים שונים בעליל. פרויד הציע תיאוריה חדשה להבנת המלנכוליה, התהליכים העומדים בבסיסה והסכנה האובדנית הטמונה בה. לפי פרוידֿ ״אבל ומלנכוליה מעוררים חוויה רגשית דומה המאופיינת בכאב, ירידה בעניין בעולם החיצוני ובאובדן היכולת למצוא תחליף לאובייקט שאבד. במצבי אבל ומלנכוליה האני מצטמצם להתמסרות לעבודת האבל כך שאינו פנוי לעניין בנושאים אחרים או באנשים חדשים״.

אבל מתעורר בגלל אובדן ממשי של האובייקט, כאשר האדם מבין היטב מי בדיוק אבד לו ומה המשמעות של אובדן הזה. כשאימא מאבדת את בנה היא חשה חסך בתפקודה בתור הורה. לפי ההיגיון הזה, מותו של סטלין גורם לאבל בקרב אזרחי ברה״מ – ולהפנמת המשמעויות של האובדן הזה. לפי פרויד, בתהליך האבל הנורמטיבי אובדנו של האובייקט ״מאלץ את האדם למשוך את קשריו הליבידינליים לאובייקט האבוד״. משיכה זו ״מעוררת רתיעה, אך במרבית המקרים ההכרה במציאות מנצחת את הרתיעה ובאופן הדרגתי וכואב האני ימשוך את קשריו מהאובייקט האהוב ומאפשר לו להמשיך ולהתקיים בנפשו, כאובייקט מופנם״. במילים פשוטות, יוסיף סטלין מת, אך החיים ממשיכים כדרכם. במצבים קיצוניים, לפי פרויד, יכול להתרחש סירוב פסיכוטי להכיר בעובדה שהאובייקט אבוד. למזלנו, החיים עצמם מרפאים את המצב הזה. לפי פרויד, ״הגורם המאפשר לאדם למשוך לאט ובאופן הדרגתי את קשריו הליבידינליים מהאובייקט האבוד הוא הסיפוק הנרקיסיסטי הנובע מעצם החיים – סיפוק אשר באופן הדרגתי מאפשר לאדם לשוב ולהתפנות לעניין בעולם החיצוני שמחוץ לאובייקט האבוד״.

מלנכוליה, בשונה מאבל, פועלת בתוך הלא-מודע. היא עשויה להתעורר בעקבות אובדן ממשי או רעיוני. במקרה של מלנכוליה האדם אינו בהכרח מודע למה שאבד לו יחד עם האובייקט האבוד. במלנכוליה מתקיים גורם נוסף שאינו מתקיים באבל: זוהי ״פגיעה בתחושת העצמי והתרוששות עזה של האני״ (ego-loss). לפי פרויד, האדם שנמצא באבל עסוק כל הזמן באובייקט האבוד ובשינוי בעצמי שהתרחש בעקבות האובדן. במלנכוליה, לעומת זאת, מוקד העיסוק הוא ב״האשמה והשפלה העצמית״. פרויד זיהה את ההנאה הנגרמת לאדם מהאשמה ומהשפלה עצמית, ואת העובדה ש״התכונות בהן האדם מאשים את עצמו מאפיינות את האובייקט האבוד יותר משהן מאפיינות את האדם עצמו״. לפי פרויד, ההאשמה וההשפלה העצמית המאפיינות את המצב המלנכולי מופנות לאובייקט האבוד, והאבל הוא אבל על העצמי יותר מאשר על האובייקט. הדוגמה השכיחה לסיטואציה כזאת היא ״אלמנה טרייה אשר פרנסה וגידלה את המשפחה בכוחות עצמה ולאחר התאלמנותה מאשימה את עצמה ומדגישה איזו רעיה גרועה הייתה מאחר שבעלה השתיין נהרג בתאונת דרכים״.

אם לוקחים את הלוגיקה הזאת להתפרקותה של ברה״מ, ההאשמה וההשפלה העצמית בלא-מודע של הקולקטיב הרוסי הם תוצאה של אובדן האב בדמות ברה״מ. האמירה האהובה של פוטין כי רוסיה בזמן כהונתו קמה מהעמידה על הברכיים מציינת את ההתפרצות של הלא-מודע הקולקטיבי אל הפוליטיקה. על מנת להתרומם מהברכיים האובייקט חייב, לפני כן, להיות על הברכיים. המצב הנחות של העמידה על הברכיים נמצא בלא-מודע של האומה הרוסית, בשעה שההתרוממות של האובייקט מהברכיים נמצאת בגיאופוליטיקה של כאן ועכשיו. הצורך האין-סופי של פוטין בניצחונות באזור המודע – על הגרמנים, על האוקראינים, על הקורונה – מוסבר על ידי העמידה של האומה על הברכיים באזור לא-מודע שלה. האומה הרוסית חווה משבר זהות כתוצאה ממלנכוליה שמקורותיה בהתפרקות של ברה״מ. הרוסים מנסים להחיות בו-זמנית את הצאר ואת סטלין כשהם טרם קברו את לנין.

‫מחאות לשחרורו של האופוזיציונר הרוסי אלכסיי נבלני הפיחו תקווה בקרב ההמונים בעולם ובקרב צעירי רוסיה, כי יש תקווה לדמוקרטיזציה ושחרור אזרחי המדינה מעול האוליגרכיה ושליט אוטוריטרי, ששלטו בהם ועשקו אותם 20 שנה. אולם התקווה לדמוקרטיה שתביא איתה קִידמה ורווחה חברתית וכלכלית התבדתה על ידי הדחף הלא-דמוקרטי מהעולם של הלא-מודע הציבורי. מצד אחד ברחובותיה של רוסיה עומדים צעירים ללא פחד בעיניים ודורשים שינוי, אך מצד שני ראינו כוחות ריאקציונריים שרוצים לקחת את רוסיה אחורה, לברה״מ ואף לאימפריה הרוסית. במאה ה-21 ברוסיה מתכנס "כנס המכשפות השנתי" שבמהלכו נשים שטוענות שיש להן כוחות מאגיים מנסות לכשף את אלכסיי נבלני. הריאקציוניים הגיעו גם לכיכרות במוסקבה לבושים במדי הכוחות המיוחדים של סטלין.

הקונפליקט בין שני הדחפים האלה מצביע על העבודה הבלתי פוסקת של הלא-מודע בחלומות של החברה כישות אחת, בהתפרצויות של זעם ומחאה. אף שרוסיה היא מדינה ענייה, לא העוני הוא שדחף את האנשים החוצה. המוחים לא דרשו לחם – הם דרשו הוגנות. הכוח המרכזי שגייס אלפים היה בהתנגשות של שתי תפיסות מוסר: האחת של הקרמלין, שמרגיש אשם ברצח האב הקדמון בדמות הצאר ורוצה להחיותו, והשנייה של הצעירים שרוצים בלא מודע להרוג את המשטר של פוטין ולחלק את השלל של המלך – כפי שבניו של אדיפוס חילקו את ממלכתו.

במיתולוגיה היוונית קיים סיפורו של אדיפוס, אשר ללא ידיעתו הרג את אביו ושכב עם אמו. אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד השתמש בסיפור זה על מנת לתאר את אחד משלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית שעובר הילד הזכר בגילי שלוש עד שש. פרויד עצמו לקח את התיאוריה הזאת למציאות של משטרים פוליטיים כמו גרמניה הנאצית וברה"מ הקומוניסטית. הבנים, לפי המשל הזה, הם אזרחי רוסיה שרוצים להרוג את אביהם – משטרו של פוטין, ולחלק את השלל – נשים וארמונות. פוטין, מצדו, לקח חלק בהריגת האב האחר – ברה״מ, וכעת חש רגשות אשם כלפי ברה״מ ומנסה לקדש אותה בכל הכוח.

בהקשר זה מעניין לציין כי פוטין עצמו אינו מתייחס לכיסא הנשיאות כאל תפקיד ציבורי שמטרתו להוציא אל הפועל את האינטרסים של הציבור. כך רואים את עצמם מנהיגי העולם החופשי, שהוא אינו אחד מהם ואף בז להם. עבורו ״הנשיאות היא גורל״. לכן לעולם לא יקבל את הטענה שהלגיטימיות שלו מתפוגגת. תחושת המשיחיות משתלטת עליו. השליטה ללא לגיטימיות דה-פקטו אלא רק על בסיס לגיטימיות דה-יורה (מתוקף החוק השרירותי אשר נתון למרותו) תמיד מלווה בשימוש בכוח הזרוע, וזה מה שראינו ועוד נראה ברחובותיה של רוסיה, שם נעצרו כבר אלפי מפגינים.