המהפכה במצרים, עסק הביש ופניית המהפכנים לבריה"מ

תבוסת הצבא המצרי במלחמת 1948 יצרה אווירת נכאים ב"רחוב המצרי". היעדר המשילות של המשטר המלוכני במצרים והשחיתות השלטונית שאפפה אותו, חוללו ב-23 ביולי 1952 הפיכה שלטונית. יזמה את ההפיכה קבוצת "הקצינים החופשיים", ששירתו בדרגות ביניים בצבא המצרי. כדי לזכות במוניטין ברחוב המצרי העמידו הקצינים בראש הנהגת ההפיכה את הגנרל הוותיק ורב המוניטין מוחמד נגיב.

בעת ההיא כבר נפרסה במצרים רשת ריגול ישראלית שהחלה להתארגן עוד בשנת 1951. חברי הרשת נמנו עם קבוצת צעירים שהשתייכו לתנועת נוער יהודית. הם גויסו לרשת הישראלית, הוזמנו ארצה, עברו אימונים מתאימים ונשלחו בחזרה למצרים. הרשת הייתה רדומה עד שבישראל הוחלט להפעילה במחצית שנת 1954.

הרקע להפעלת הרשת הייתה התפתחות פוליטית במצרים שעוררה דאגה בישראל. ב-14 בנובמבר 1954 הדיח הקולונל גמאל עבד אל-נאצר את הגנרל נגיב מראשות השלטון במצרים ונטל את הנהגת המדינה לידיו. הוא הלאים את תעלת סואץ מידי הבריטים והחל בהליכים לסילוק הצבא הבריטי שנותר במצרים כדי להגן על התעלה. חיסול הקולוניאליזם הבריטי עלה בקנה אידיאולוגי אחד עם שאיפת הסובייטים לעודד הקמת משטרים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית בארצות שהשתחררו מעול הקולוניאליזם. "הקצינים החופשיים" הנהיגו במצרים, לפחות לפי התיאוריה שלהם ורפורמת הקרקעות שיזמו, משטר "עממי" שביקש להיטיב עם העם. על רקע זה חלה התקרבות בין הסובייטים לבין השלטון החדש במצרים.

מטרת הפעלת הרשת הישראלית במצרים הייתה לחבל במתקנים בריטיים על מנת ליצור המולה ועל ידי כך לעכב את יציאת הבריטים ממצרים. בשל תקלה טכנית באחד ממנגנוני הפעלת מטען חבלה, חברי הרשת נחשפו, נאסרו, נשפטו ונענשו. שניים הוצאו להורג והיתר נשפטו למאסר ממושך. בארץ נוצר סקנדל שזעזע את אמות הסיפים של שלטון מפא"י למשך שנים רבות קדימה (טבת שבתאי. "עונת הגז", הוצאת איש-דור, 1992, עמ' 72-55).

סילוקו של הגנרל נגיב מהשלטון, הלאמת התעלה והסכסוך עם הבריטים, המהומה שנוצרה בשל חשיפת הרשת הישראלית והמשפט שנוהל נגד חבריה, יצרו במצרים מהומה רבתי. לכך נוספו סירוב אמריקאי להשתתף בהקמת סכר אסואן, פרשת האונייה הישראלית "בת גלים", כמו גם נטייתם של נאצר ו"הקצינים החופשיים" לאלץ את החברה המצרית לבצע רפורמות אגרארית וסוציאלית – כל אלה יצרו מצב שהתאים להתקרבות המשטר המהפכני המצרי לבריה"מ.

הקולונל נאצר, שהיה אישיות כריזמטית, הפך מהר מאוד לאישיות הפוליטית הבכירה ביותר בעולם הערבי. האמביציה האישית שלו הביאה אותו בתוך כשנה להנהגת קבוצת המדינות הבלתי-מזדהות, ביחד עם אישים כמו נהרו ההודי, סוקרנו האינדונזי וטיטו היוגוסלבי. קרנו עלתה בוועידת בנדונג שהתקיימה באינדונזיה באפריל 1955. בהיותו מנהיג של ארץ אפריקאית, החל נאצר לסייע למורדים המוסלמים באלג'יר במלחמתם נגד השלטון הצרפתי הקולוניאלי, במטרה לסלקו מצפון אפריקה. תמיכתו במורדים באלג'יר קירבה את הצרפתים לבריטים שהיו גם הם מסוכסכים עם המצרים, וגם אל הישראלים שהעימות ביניהם לבין המצרים נמשך עוד מאז תבוסת הצבא המצרי במלחמת 1948.

נאצר החליט לשדרג את הצבא המצרי כדי שהוא יוכל להתמודד עם המשימות הצפויות לו בעתיד. הוא פנה למעצמות המערב בבקשות לאספקת נשק מודרני. הבריטים, שהיו לפנים ספק עיקרי של נשק למצרים, סירבו לו. כנ"ל הצרפתים שהיו מחוברים בעת ההיא לישראל ולצה"ל. האמריקאים אפילו לא התייחסו לפנייתו של נאצר. על כן לא נותרה לו אופציה אחרת. הוא פנה לסובייטים בבקשה לאספקת נשק, ואצלם אכן מצא אוזניים כרויות. הנהגת בריה"מ בראשות החבר ניקיטה חרושצ'וב, שבשנה ההיא מלאה כשנה לשלטונה, ראתה בפניית נאצר הזדמנות לחדור למצרים במטרה להחליף את הבריטים. כך חשבו הסובייטים להשתלט על תעלת סואץ, שדרכה זרם רוב הנפט הגולמי מהמפרץ הפרסי למערב אירופה.

האינטרסים של נאצר עלו בקנה אחד עם אלה של הסובייטים. הם החלו לנהל מו"מ שהבשיל כעבור כשנה עם הסכם ענק לאספקת נשק סובייטי למצרים, כמו גם הכשרת הצבא המצרי בהפעלת הנשק ואימוץ דוקטרינת לחימה סובייטית. הסכם זה והשלכותיו קירבו את הבריטים והצרפתים לישראל. הסאגה החלה להתגלגל לעבר מבצע סיני (1956).

שנת 1954 יכולה להיחשב לשנה שבה הסובייטים החלו לחדור למזרח התיכון באמצעות אספקת נשק ומעורבות הצבא האדום בהדרכה, בתחזוקה וגם בלחימה בפועל לצד הערבים. המעורבות הסובייטית במצרים נמשכה עד 1973. דהיינו 19 שנים שבהן הסובייטים ספגו נפגעים והשקיעו מיליארדי רובלים – ללא תוחלת. לא יהיה זה מוגזם לקבוע, שההסתבכות לצד הערבים במזרח התיכון תרמה רבות לקריסת ברית המועצות בשלהי המאה העשרים.