בעוד הסובייטים נכנסים למזה"ת השלטון בישראל מתערער

יובל שנות מעורבות סובייטית במזרח התיכון (7)
תמונה של ד"ר דגני

בזמן שבברית המועצות, אחרי מותו של סטאלין ועליית חרושצ'וב לשלטון, חלו שינויים, התחוללו גם בשלטון הישראלי תהפוכות. העימותים בין ראשי המפלגה השלטת מפא"י מנעו, ללא כל ספק, מההנהגה הישראלית תשומת לב שהתבקשה על מנת לקלוט ולהפנים את האיום הקיומי ההולך ומתעצם בשל חדירת הסובייטים למרחב. הסביבה האסטרטגית של ישראל החלה להשתנות לרעה בשל חדירת נשק, תורות לחימה ואלפי "מומחים" סובייטיים למצרים ומשם למדינות ערביות נוספות, שלא הסתירו את רצונן להשמיד את מדינת ישראל.

ההנהגה הישראלית, עוד בראשית ימי המדינה, לא הייתה מונוליתית מבחינה אידיאולוגית. היו בה אישים כראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהובילו בתחום הביטחון מדיניות תקיפה ואופנסיבית. לעומת זאת היו בה אישים כשר החוץ משה שרת, שדגלו במדיניות פייסנית ורגרסיבית. פער העמדות בין שני אישים אלה, שהובילו כל אחד מחנה תומכים במשנתו, הלך והתרחב עם חלוף הזמן.

ניתן היה להבין מאין נולד פער עמדות זה, באשר הבדלי האישיות והאופי בין שני המנהיגים הללו היו ידועים. אולם לא רק הבדלי אישיות גרמו למחלוקות ביניהם, אלא גם מהות התפקידים שהם מילאו בממשלה. בן-גוריון היה ראש ממשלה ושר ביטחון. הוא ראה את פני הדברים דרך הפריזמה הביטחונית. משה שרת היה שר חוץ שגיבש עמדות בהשפעת האווירה הבין-לאומית באו"ם, שכבר אז היה אנטי-ישראלית. שרת הושפע מלחצים דיפלומטיים של שרי חוץ ממדינות שלא התעניינו, או לא נתנו משקל רב לבעיות הביטחון של מדינת ישראל (משה שרת. "שוחר שלום", הוצאת העמותה למורשת שרת, 2015, עמ' 357–380).

כהונתו הראשונה של בן-גוריון בתפקיד ראש ממשלה נמשכה מ-15.5.1948 עד 26.1.1954 – כחמש וחצי שנים. בתקופה זו ישראל ליקקה את פצעי מלחמת העצמאות, סבלה ממשבר כלכלי קשה ביותר וקלטה כמיליון עולים. מחבלים חדרו לשטחה מרצועת עזה ומאיו"ש לשם חבלה ורצח יהודים. צה"ל סבל מחולשה מבצעית ומקצועית, שבגללה נכשלו באופן חמור כמה פעולות תגמול שבאו בתגובה להתקפות טרור רצחניות של המסתננים. במצרים נולד "עסק הביש" שזעזע את אמות הסיפים של השלטון בארץ למשך שנים רבות קדימה. ארה"ב לחצה על ישראל שלא להתחיל בבניית המוביל הארצי. פרצה מחלוקת אלימה בין הממשלה לחברי אופוזיציה שהתנגדו לתוכנית השילומים מגרמניה. ובתוך כל אלה יחסי ישראל עם הסובייטים, יחסים שהתחילו ברגל ימין, השתבשו לחלוטין. נמצא שהסובייטים "החליפו סוסים" והחלו לחדור בעוצמה למצרים ולסוריה.

בשלהי 1953 החל מעמדו של בן-גוריון במפלגתו להתערער. הוא לא הצליח לגבש רוב למדיניותו בישיבות אחדות של מזכירות מפא"י. על כן הוא החליט להתפטר מהממשלה, לעזוב את ביתו בתל אביב ולהצטרף כחבר, יחד עם רעייתו פולה, לקיבוץ שדה בוקר. הוא המליץ לחברי הנהגת מפלגתו למנות את לוי אשכול, שהיה שר אוצר בממשלתו, לתפקיד ראש ממשלה. אשכול סירב לקבל על עצמו את התפקיד. להערכת כותב שורות אלה, אשכול הכיר את כמות וחומרת הקשיים שראש ממשלה בישראל נדרש להתמודד עימם.

ב-2 באוקטובר, בישיבת הוועדה המדינית של מפא"י, הקריא יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון, את מכתב התפטרותו מראשות הממשלה בפני חברי הוועדה. ב-23 בנובמבר שוב התכנסה הוועדה כדי לבחור במשה שרת לראשות ממשלה ובפנחס לבון לשר ביטחון. שני התפקידים האלה, שבהם שימש בן-גוריון עצמו, התפנו עם לכתו (בפעם הראשונה) לשדה בוקר.

בצמרת הנהגת המדינה נוצר מצב כאוטי שלא הבטיח בשורות טובות. המצב בגבולות היה מתוח ורבו חדירות המסתננים לתוך המדינה. היחסים עם המעצמות הגדולות היו רעועים. במשרד הביטחון כיהן השר לבון שראש הממשלה לא רצה בו. בצה"ל כיהן הרמטכ"ל משה דיין שגם הוא לא היה לרוחו של ראש הממשלה. שותפי מפא"י בקואליציה ניצלו את המצב להעלות תביעות מוגזמות. רוחו של בן-גוריון ריחפה בחלל שמעל הממשלה בעוד שבראשה עמד משה שרת שהיה אדם מקסים, אציל נפש, בעל תרבות עשירה, אך חסר יכולת הנהגה כפי שהייתה לקודמו בתפקיד (בר זוהר מיכאל. "בן-גוריון", הוצאת עם עובד, 1978, עמ' 972–986).

באווירה כאוטית הנ"ל, כאשר תפקוד הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל השתבש קשות, התחולל במצרים תהליך שאמור היה לאתגר את ישראל. אולם למרבה הצער הצמרת הביטחונית בישראל כשלה בייזום והפעלת "עסק הביש", לא התייחסה ברצינות הראויה למהפכת הקצינים, להלאמת תעלת סואץ, לסילוק הבריטים ולהתחברות השלטון החדש במצרים לרוסיה הסובייטית. ההיסטוריה במרחב החלה להתגלגל לקראת מבצע סיני, או מלחמת סואץ, כפי שכונתה בזירה הבין-לאומית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. ש שינויים פוליטיים וזה חיובי. זאת דמוקרטיה. זזה בכל העולם.

  2. ראשית תודה על תגובתך. אני מניח שבמקום באר התכוונת לכתוב כאן. בעיקרון אתה צודק. בדמוקרטיה יש שינויים. אבל הם יכולים להיות חיוביים אולם הם גם יכולים להיות שליליים.
    בתקופה שאני כותב עליה במאמר שלעיל השבר במפא"י, הכאוס בין שרת לדיין ול-לבון היה בפירוש התדרדרות. עסק הביש ומה שהתפתח ממנו, כולל הדחת בן גוריון ממפא"י (עשו לו משפט חברים) היה לא רק התדרדרות השלטון אלא גם ביזיון נורא שגבל בהפקרות.
    נכון שיש בעולם מקרים מסוג זה. אבל זה עדיין לא נימוק כדי להפוך את ההתרחשויות הללו למשהו חיובי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הדגל הסיני האדום

שחקנים חדשים

האם יש מקום לסין כשחקנית בהסכם הגרעין?

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם