האביב המרכז-אסיאתי הגיע לקירגיזסטן

השפעת האירועים בקירגיסטן על המרחב הפוסט-סובייטי
דגל מדינת קירגיסטן

ושוב אנו עדים לכרסום ולשחיקה של האימפריה הרוסית, הפעם בקירגיזסטן. אם אנו חוזרים לתחילת שנות ה-2000, השנים הראשונות של הנשיא פוטין בשלטון, אנו רואים כי רוסיה שימשה בתור מרכז גיאו-פוליטי עבור מדינות רבות במרחב הפוסט-סובייטי. די להיזכר במצעדים צבאיים שאליהם הגיעו מנהיגי העולם המערבי והעולם הפוסט-סובייטי, כדי לתת לפוטין תחושה שרוסיה היא לא מעצמה אזורית אלא מעצמה גלובלית.

היום רוסיה מבודדת יותר מתמיד. אין לה אף בעלת ברית במרחב הפוסט-סובייטי, פרט לבלארוס, ואת היחסים בין שתי המדינות ניתן לתאר באמצעות צמד מילים ״אדון-צמית״. מדיניות החוץ של פוטין היא בנאלית למדי, רוסיה תומכת ללא הבחנה בדיקטטורים למיניהם, מתרחקת מדמוקרטיות ואף מענישה אותן. פוטין חושש מאוד מסבטלנה טיחונובסקיה שזכתה בבחירות דמוקרטיות בבלארוס, והוא נתן את מלוא תמיכתו לדיקטטור אלכסנדר לוקשנקה בשל אחוות דיקטטורים ופחד מדמוקרטיה.

אם לפני עשור לא יכולנו לדמיין אפילו שרוסיה לא תתערב בסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'ן, מדינות שפניהן לקרמלין, הרי שהיום רוסיה נשארת בצד ומאפשרת לארדואן להרחיב את האימפריה הניאו-עות'מאנית שלו. קירגיזסטן מרגיזה את הקרמלין כמדינה שבה השלטון מתחלף כל הזמן. חילופי שלטון באמצעות פרוצדורות דמוקרטיות, גם אם לא מושלמות, לא מתאימים לפוטין המתייחס לשלטון כאל ״גורל ולא תפקיד״. באופן לא מפתיע פוטין שכח את שמו של הנשיא הנוכחי של קירגיזסטן, סואורונבאי ג'נבקוב, במהלך הפגישה האחרונה של השניים בקרמלין. מבחינתו של פוטין, הנשיא החדש צריך להתמנות על ידי הנשיא היוצא ולרשת את השלטון כמוהו. אותם נשיאים שהגיעו לשלטון באמצעות פרוצדורת דמוקרטיות, כמו נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי, או נשיא ארמניה ניקול פשיניאן – זוכים ליחס מזלזל מצד קרמלין.

משבר הקורונה העמיד בפני קירגיזסטן שורת אתגרים על רקע אוכלוסייתה הגדולה והצפופה בעיר הבירה בישקק, כלכלתה המבוססת על חקלאות ועל מרעה צאן, שחשופה לזעזועים הגלובליים, ומצבה הרעוע של מערכת הבריאות הסובלת מבעיות רבות, במיוחד בפריפריה. המשבר הוביל להרעת מצבה הכלכלי של קירגיזסטן, וסיכן את יציבותה הפוליטית. האזור הפגיע ביותר הוא קדמג'אי (Kadamjay), כ-13,000 הקירגיזים שחיים שם אינם נהנים מגישה למערכת הבריאות, הם הידרדרו במהירות לאבטלה ולעוני, והזעם כלפי הממשלה הולך וגובר.

לפיכך, המבחן להצלחת הממשלה של ג'נבקוב בהתמודדות עם משבר הקורונה היה ביכולת לגבש תוכנית פעולה שתאזן בין הצורך בסגר, שיצמצם את התחלואה, לבין האילוצים הכלכליים, אשר מחייבים חזרה מהירה לשגרה. לנוכח המגפה, ארגון ״רופאים ללא גבולות״ קידם שיתופי פעולה עם קירגיזסטן במניעת התפשטות המגפה בעיר הבירה בישקק ומחוצה לה, בשיתוף בידע ובציוד רפואי, ובסיוע דיפלומטי בזירה הבין-לאומית. מספר נשאי נגיף הקורונה בקירגיזסטן נמצא בעלייה מראשית יוני 2020, וכיום (אוקטובר 2020) יש במדינה כ-50,000 חולים, ו-1,082 מקרי מוות מהנגיף.

אומנם העולם הפוסט-סובייטי מתאפיין במשטרים של שלטון יחיד, ואף ידע בהיסטוריה הקצרה שלו הפיכות שלטוניות רבות שהפילו את השליט הקיים והעלו אדם אחר לשלטון (למשל, משטר של ינוקוביץ באוקראינה), אולם המהירות של הפלת המשטר בקירגיזסטן, שהביאה לשחרורו של הנשיא לשעבר אטמבייב מהכלא ומעצרו מחדש, היא חסרת תקדים בעולם הפוסט-סובייטי במרכז אסיה ובקווקז. המשטר במדינה מתחלף לנגד עינינו במהירות בזק.

קירגיסטן עצמה ידעה לפחות שלוש הפיכות מאז קבלת הריבונות מברה״מ. אף שבקירגיסטן ניתן לזהות חילופי שלטון רבים, לא מדובר במדינה דמוקרטית במובן המערבי: השליטים של קירגיזסטן עולים ונופלים מתוקף ההשתלטות והאחיזה במנגנוני הכוח והכפייה, ולא באמצעות בחירות דמוקרטיות תקינות. שני הנשיאים הראשונים, אקייב ובקייב, התחלפו בגלל נפילת משטרם. אבל הפעם יש הפתעה: בקירגיסטן נפל, לראשונה, משטר יחיד כתוצאה מהתקוממות עממית והדברים קרו במהירות חסרת תקדים.

כאמור, תרבות פוליטית של הפיכות שלטוניות לא נעלמה בשלושה עשורים של ריבונות; התרבות הזאת שרדה כתוצאה מהתחזקות הקשר בין השבטים החזקים לבין מנגנוני הכוח במדינה. ראשי השבטים הדומיננטיים לא יכולים פשוט לבצע הפיכה באמצעות השתלטות ישירה על אמצעי האלימות. במקום זאת הם שולחים נציגים בדמות נשיאים למערכת הפוליטית. התהליך הפוליטי נועד להסוות את הכוח של ראשי השבטים במדינה. הבחירות, שנראות, על פניו, דמוקרטיות, הן רק הסוואה למאבק האמיתי אשר מתנהל בין השבט הצפוני לבין השבט הדרומי. המשטר בקירגיזסטן נפל בגלל איבוד שליטה על הפגנות המוניות והשתלטות על בניין הפרלמנט, שהחלו לאחר שהוועדה המרכזית ספרה קולות והכריזה על תוצאות הבחירות ב-4 באוקטובר.

נפילת המשטר בקירגיסטן הלהיבה אנשים רבים במרחב הפוסט-סובייטי, שבו השליטים מנוכרים בדרך כלל להמונים. האירועים בקירגיזסטן הלהיטו את המחאה בבלארוס ביתר שאת. הבלארוסים למדו שאם הם ימשיכו להיות מנומסים מדי, וימשיכו לנקות את הספסלים לאחר שהם עולים עליהם עם נעליים ועם דגלי מחאה, משטרו שלו לוקשנקה לא ייפול.

הדוגמה של קירגיזסטן מלמדת את החברה האזרחית שיש לנקוט אמצעים תקיפים יותר. במקומות שונים במדינות נוספות במרחב הפוסט-סובייטי, כולל ברוסיה עצמה, היו הפגנות תמיכה בשינוי בבלארוס ובהן נשמעו סיסמאות נגד המשטרים בארצם הם. בלטו במיוחד הפגנות בחברובסק שברוסיה, שם כבר 90 יום המוחים קוראים סיסמאות נגד משטרו של פוטין.

המהפכה בקירגיזסטן – כמו הפגנות באוקראינה בשנת 2014 – הדגישה את כוחן של רשתות חברתיות, ובייחוד בלט השימוש החתרני באינטרנט. לדיקטטורות במרחב הפוסט-סובייטי אין עוד מונופול על הרשתות החברתיות כמו טלגרם, טוויטר ופייסבוק והדבר מקשה על הדיקטטורים למנוע הפצת מידע ולשמר את שלטונם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. מתמצא מאוד בנושאים חשובים שבמקומות אחרים בכלל לא כותבים עליהם

  2. בכל התקופות, אני חייב לציין שהמאמרים שלך הנם חשובים, וטובים גם למי שמתמצא וגם לכאלה ששומעים בפעם הראשונה על המדינה הזאת, ויש כאלה

  3. מדינות שהיו בסגרת של ברת המועצות בחזרה למדינה אחת? יש לי הרגשה שכן.

  4. הם עוסקים בתחום התמחות שאין בו כ עט כתבות בעיתונים ואתרים אחרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

הדגל הסיני האדום

שחקנים חדשים

האם יש מקום לסין כשחקנית בהסכם הגרעין?

תמונת דוד

הענקים

חמשיר על מנהיגים ומהלכיהם