מצב סבוך

להידרדרות ביחסי ארמניה-אזרבייג'ן בגלל נגורנו קרבאך, חבל אוטונומי ולא מוכר על ידי אף ישות פוליטית, יש סיבות רבות, אך מה שממחיש את המצב הנוכחי יותר מכול הן שאיפות ההתפשטות של טורקיה ושל רוסיה. הסכסוך בנגורנו קרבאך הוא תמונת ראי של שינויים גיאו-פוליטיים רחבים המביאים להתנגשותן של שתי אימפריות – הניאו-עות'מאנית המתרחבת והרוסית המצטמצמת.

תהליכי דמוקרטיזציה בארמניה, המאיימים על מוסקבה, הובילו לבחירתו של ניקול פשיניאן, הלא-ממושמע מבחינתו של פוטין שהחליט לנקום. מצד אחד, רוסיה רוצה שארמניה תהיה כפופה למרותה, ומעוניינת לפגוע במשטרו של פשיניאן. לכן הקרמלין לא ממהר להתערב בסכסוך ומסתפק בקריאות לשני הצדדים להפסיק את הלחימה. מצד שני, פוטין לא יכול להראות חולשה כלשהי במשחק מול ארדואן, שרואה את ארצו כאימפריה שמרחיבה את השפעתה. מנקודת מבט ישראלית יש חשיבות רבה להבין את יחסי טורקיה-רוסיה, המשתקפים בסכסוך זה.

התפרקות ברה"מ יצרה מדינות חדשות עם גבולות חדשים ששינו את המרקם העדין של יחסים אתניים אשר התקיימו באימפריה הסובייטית. קבוצות מיעוט חדשות נוצרו וחלקן טענו להגדרה עצמית. המובלעת עם הרוב הארמני (כ-70% ארמנים) בתוך שטחה של אזרבייג'ן, היא דוגמה לאזור אוטונומי שלא מוכר על ידי מוסדות בין-לאומיים. האינטרסים של המיעוטים האתניים מתנגשים עם השלטון המרכזי האזרי.

בסוף שנות ה-80 התגוררו בנגורנו קרבאך כ-200 אלף אזרחים, מתוכם כ-120 אלף ארמנים אשר התרכזו סביב העיר סטפנקרט, וכ-80 אלף אזרים התרכזו סביב העיר שושה, העיר השנייה בגודלה בנגורנו קרבאך.

כבר ב-1991, כשהרפובליקות הסובייטיות הפכו למדינות עצמאיות, הכריז חבל נגורנו קרבאך על עצמאות. ב-1994 הסכסוך החריף וגבה אלפי קורבנות. מבחינת החוק הבין-לאומי, האזור הזה היה שייך לרפובליקת אזרבייג'ן.

לאחר פירוקה של ברה"מ יצרה רוסיה מעין רפובליקות עצמאיות בתוך המדינות הפוסט-סובייטיות כמו מולדובה, גיאורגיה ואוקראינה כדי ליצור קלף מיקוח במדיניות החוץ שלה. למעשה, רוסיה יכולה להיכנס למדינות האלה על מנת "להציל" את בני עמה. למובלעות האלה אין שום אפשרות של קיום עצמאי ללא התמיכה ממוסקבה: רוסיה מספקת להן נשק וגם תומכת בהן כלכלית.

ב-1994 ארמניה, עם עזרה מרוסיה, השתלטה על החבל נגורנו קרבאך וסיפחה אליו 7 אזורים מינהלתיים נוספים שבהם התגוררו כמיליון אזרים; חלקם הגדול נאלץ להגר לאזורים אחרים באזרבייג'ן, וחלקם נהרג בהפצצות. ב-1994 נחתם "הסכם בישקק" בין נציגי ארמניה, אזרבייג'ן, נגורנו קרבאך ורוסיה, והוכרזה הפסקת אש זמנית. הוסכם כי הכוחות הארמניים ייסוגו מהשטחים שכבשו באזרבייג'ן ונגורנו קרבאך תקבל אוטונומיה תחת אזרבייג'ן.

בסכסוכים מתמשכים מסוג זה, קשה לענות על השאלה ״מי התחיל בלחימה?" אולם הפעם הדברים ברורים: אזרבייג'ן ביצעה אקט התקפי ולא מדובר בהגנה עצמית. ההתפרצות הנוכחית באה אחרי קיץ לא רגוע. התפרצות אלימה ביולי 2020 גבתה את חייהם של 16 אזרחים. באוגוסט האשים שר החוץ הרוסי את ארמניה בהתגרות באזרים, וטען שתנועת הכוחות הארמניים באזור הגבול הפרה את הסטטוס קוו.

ההסלמה הנוכחית התפתחה מרצף אירועים. לא ניתן להצביע על ארמניה או על אזרבייג'ן כצד הראשון שלחץ על ההדק. היעדרם של גופים משקיפים מקשה מכיוון שההסלמה אינה מתועדת. כל צד מוסר מספרים שקריים על אבדות וניצחונות. כל צד מנסה להראות שהלחימה היא מעין כורח.

לצבא אזרבייג'ן יתרון מובהק על הצבא הארמני: מטוסי F-16 של הטורקים מעניקים לאזרבייג'ן יתרון אווירי עצום. הארמנים, שמנסים להסתיר את האבדות, מכחישים את הודעת אזרבייג'ן, כי מטוסי האזרים הפילו את המטוס הארמני SU-25. האזרים עושים שימוש נרחב במל"טים מתוצרת ישראל. לפי מקורות מוסמכים של חדשות וואלה, "הצבא האזרי משתמש במל"טים תוקפים תוצרת ישראל בקרבות". משרד ההגנה של אזרבייג'ן פרסם וידאו המתעד את פעולת המל"טים ה"מתאבדים" מדגם "אורביטר" שמיוצר על ידי חברת "אירונאוטיקס" הישראלית.

העיתונות הישראלית אומנם זיהתה כי מדובר בהמשכו של סכסוך ישן, אך היא החטיאה את השלב החדש של הסכסוך. הפעם מדובר באמצעי לחימה חדשים, בטנקים וגם במטוסי קרב. בשנות ה-90 עיקר הלחימה היה באמצעות תותחים, ואילו כעת רואים את המל"טים הטורקיים והישראליים בצד האזרי לצד אמצעי לחימה אלקטרוניים משני הצדדים. לאזרים יש יתרון מובהק. המקורות הישראליים ציינו כי המל"טים האזריים הם פרי עבודתה של התעשייה האווירית הישראלית שמספקת לאזרבייג'ן אמצעי לחימה מתקדמים.

ארה"ב וצרפת לא נותרו בצד. צרפת, שבה יש תפוצה ארמנית גדולה, קראה לצדדים להפסיק את הלחימה ולפתוח בדיאלוג. ואילו הלובי הארמני החזק בארה"ב מחייב את הבית הלבן להתייחס למתרחש. קים קרדשיאן, לדוגמה, דרשה מאזרבייג'ן לעצור לחימה. התפוצה הארמנית בארה"ב מונה כ-2 מיליון איש ויש לה תפקיד חשוב במדיניות החוץ האמריקאית.

ארה"ב שמרה על קשרי ידידות הן עם אזרבייג'ן והן עם ארמניה, ולכן לא יכלה לקחת צד בסכסוך. טורקיה מאשימה את ארה"ב בסטנדרטים כפולים בשל תמיכתה בשני הצדדים. ובינתיים הסכסוך נמשך ללא פתרון באופק.

רוסיה, שנמצאת תחת סנקציות חריפות מחפשת במות דיפלומטיות חלופיות שבהן תוכל לספק שירותי תיווך. היא מנסה להראות שבלעדיה אף סכסוך במרחב הפוסט-סובייטי ובמזרח התיכון לא יבוא על פתרונו. בשעה שביידן, אם ייבחר, מאיים בסנקציות נוספות נגד רוסיה, הקרמלין ממצב את עצמו כשחקן יחידי שבידו המפתח לפתרון הסכסוך בקווקז.

רוסיה מוכרת נשק לארמניה ולאזרבייג'ן ומעוניינת לשמר את שני הלקוחות הללו. מפגן הנשק הרוסי בזמן אמת הוא פרסומת טובה לתעשייה הביטחונית ברוסיה שמעוניינת לייצא תוצרתה להודו, לאיראן, לטורקיה ולסין. לכן הקרמלין לא יכול לבחור צד באופן מובהק. אם יעמוד לצידה של ארמניה, יאבד את אזרבייג'ן וייכנס לסכסוך עם הטורקים. אך הקרמלין גם אינו יכול לעמוד לצד אזרבייג'ן, שהרי הבסיסים הצבאיים הרוסיים שבהם מוצבים אלפי חיילים נמצאים בשטחה של ארמניה, וזה יהיה ירי עצמי.

לקרמלין יש חשבון עם ארמניה, שיחד עם המדינות הבלטיות הייתה בחזית התנועה לפירוק ברה"מ. פוטין, שמנסה להחיות את ברה"מ, רואה בארמניה שחקן שלא נרתם לתהליך של בניית האימפריה מחדש. האימפריה כוללת את קרים האוקראינית, חלקים ממולדובה ומגיאורגיה, וככל הנראה גם בלארוס תצורף אליה בשלמותה.

הקרמלין, גם אם לא הדליק את הגפרור שהצית את נגורנו קרבאך, יודע ללא ספק לתעל את הסכסוך לטובת האינטרסים שלו. הכותרות ברוסיה ובעולם כולו זנחו באחת את הנושאים הלא נעימים למשטר פוטין, ועוסקות אך ורק במשבר בקווקז. זוהי דרך בדוקה לתעל את השיח הציבורי לנושאים ביטחוניים ולהקטין את המחאה מבפנים. באמצעות תעמולה מעביר הקרמלין לעם שרוסיה היא אי של יציבות באוקיינוס הכאוס.

נכון לעכשיו מוסקבה נהנית מתפקיד של משקיפה מרחוק, אך הדבר יכול לעלות לה ביוקר. קהילות ארמניות ואזריות ברחבי רוסיה מהוות פוטנציאל למחאה משמעותית, שממנה חושש הקרמלין. לפי הערכות שונות יש ברוסיה כ-2 מיליון אזרים שהגיעו כדי לעבוד בתפקידי צווארון כחול, ועמדה פרו-ארמנית עלולה להוביל להתקוממותם. מצבם החברתי והכלכלי הירוד של האזרים רק תורם לתחושות הזעם. כמו כן, אוליגרכים ארמנים ואזרים, בעלי השפעה עצומה על הקרמלין, גורמים לרוסיה לא להתערב.

טורקיה מצידה החליטה לא להסס הפעם ולקחת צד בסכסוך, שהפך לסוגיה גיאו-פוליטית ממעלה ראשונה, גם בשל ההסכם הבין-לאומי שנחתם ב-1992 וכלל מעצמות רבות. "קבוצת מינסק" (OSCE) שכללה את נציגי צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, רוסיה, שוודיה ובלארוס, הוקמה במטרה למצוא פתרון לסכסוך.

בעידן המלחמה הקרה ניסתה טורקיה להרחיק עצמה מהפוליטיקה של המזרח התיכון, ולהגיע לאפס בעיות עם שכניה, אולם כיום היא מנסה להגביר את השפעתה במזרח התיכון בכלל, ובמיוחד בלוב, בעיראק, בסוריה וברשות הפלסטינית. נטיות ניאו-עות'מאניות של מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן בונות את רצונה לבסס מחדש את השפעתה של טורקיה באזורים שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מאנית. השפעתה ההולכת וגוברת על אזרבייג'ן היא ביטוי לכך.

טורקיה תמיד תמכה באזרבייג'ן, אך הפעם מדובר באקט פוליטי וצבאי גלוי. אנקרה דרשה חד-משמעית שארמניה תוותר על השליטה הצבאית בחבל הבדלני. טורקיה מבקשת לבסס את השפעתה בקווקז, והדבר מתנגש עם האינטרסים של רוסיה.

טורקיה הוכיחה שוב שהיא הגמון אזורי. במהלך מבצעים רבים בצפון סוריה היא צברה ניסיון לחימה רב: קציניה וחיל האוויר שלה מבצעים משימות צבאיות ביעילות רבה. ארדואן מרגיש שנוצרה הזדמנות להכריע בשאלה הארמנית ולכן הביע תמיכה חסרת תקדים בבת בריתו, אזרבייג'ן, וקרא לאזרחי ארמניה לצאת נגד הנהגתם "המשתמשת בהם כבובות". בסדרת ציוצים בטוויטר קרא ארדואן "לעמוד לצד אזרבייג'ן במאבקה נגד הכיבוש והדיכוי". אם החבל האוטונומי יעבור לשליטה דה-פקטו של האזרים, ארדואן ירשום לעצמו הישג נוסף בבניית האימפריה. לכן מאות לוחמים טורקים הועברו לאזרבייג'ן ברכבת אווירית מתוכננת היטב עוד לפני תחילת המבצע.

ובאשר לשתי המדינות שבלב הסכסוך – ראשית, ארמניה. היא נתונה בלחצים כבדים מצד שכנותיה. הארמנים ביקשו מהרוסים להעביר להם את החבל הארמני שהיה תחת שליטה אדמיניסטרטיבית של רפובליקת אזרבייג'ן. רוב תושבי נגורנו קרבאך הם ארמנים נוצרים, שמסוכסכים כבר שנים רבות עם שכניהם האזרים המוסלמים-שיעים. אוטונומיית נגורנו קרבאך היא מקור למחלוקת וללחימה בין אזרבייג'ן לארמניה, מתח שהסלים והחריף בעקבות התפרקות ברית המועצות. המיקום הגיאו-פוליטי של ארמניה בעייתי מאוד: מדינה המונה כ-3 מיליון אזרחים, מוקפת אויבים ללא מוצא לים הנתונה ללחצים תמידיים מצד רוסיה, איראן ואזרבייג'ן.

לטורקים יש כידוע חשבון נפרד עם הארמנים: רצח העם הארמני לצד ניסיונות רבים להדיר את הארמנים בקווקז ובמזרח התיכון הם חלק מהשנאה שקיימת בין שני העמים. בשונה מאזרבייג'ן העשירה בגז ובמינרלים, ארמניה היא מדינה ענייה שמוציאה תקציבי ענק על ביטחון. בשונה מאזרבייג'ן, שמקבלת גיבוי מטורקיה, ארמניה לא נהנית מברית אסטרטגית עם אף שחקן אזורי משמעותי, וגם ארה"ב, כאמור לעיל, לא תעמוד לצידה. הכלכלה הארמנית תלויה בכלכלה הרוסית. עם זאת, פוטין לא יסתכסך עם ארדואן בגללה.

שנית, אזרבייג'ן. כיום חשה אזרבייג'ן חזקה מארמניה, אף ששתי המדינות נמצאות ברמה דומה של התפתחות הכלכלית. אזרבייג'ן היא מעצמה אנרגטית, המונה 10 מיליון בני אדם, ונהנית מתמיכה טורקית. אם בשנות ה-90 היה לארמניה יתרון צבאי, היום המצב הגיאו-פוליטי השתנה ואזרבייג'ן ממצבת את עצמה כמעצמה אזורית.

האזרים זוכרים לארמנים את התבוסה המבישה במלחמה בשנת 1994, כשארמניה השתלטה על החבל וסיפחה אליו אזורים נוספים לאורך הגבול. השיח הלאומני מאפשר לשלטונות באקו לגייס תמיכה המונית במלחמה. אילהם אלייב, נשיא אזרבייג'ן, הורה על עוצר בערים הגדולות. טיפול במשבר הקורונה לא הוסיף לגיטימיות לאלייב: סגר מוחלט לא הצדיק את עצמו ונתוני התחלואה מצביעים על פגמים בממשלתו. בנאום לאומה אמר אלייב כי "ישנן אבדות בקרב כוחות אזרבייג'ן והאוכלוסייה האזרחית בעקבות ההפצצה הארמנית", והוסיף כי "יחידות רבות מהציוד הצבאי של האויב הושמדו".

הכוחות הלאומניים באזרבייג'ן – קציני צבא, אליטה אינטלקטואלית, וגם חלקים ניכרים של הציבור – דוחפים את אלייב לפעול ולהחזיר את האזור הבדלני לריבונות האזרית. המחנה הניצי באזרבייג'ן מוכן להילחם עד לסנטימטר האחרון של החבל. עם זאת הצבא האזרי סובל מבעיות מוטיבציה ולפי דיווחים שונים ישנם עריקים רבים.

העם האזרי מבין שעבורם זוהי מלחמת ברירה, בשעה שבארמניה מדובר על מלחמת חוסר ברירה. הארמנים מבינים כי הריבונות שלהם עומדת בסימן שאלה והם מוכנים להילחם עד החייל האחרון. חשוב לציין שאיראן, שחקן חשוב באזור, תומכת בארמניה.