חומות של תקווה

ביום שישי 21 בפברואר התקיימו הבחירות לפרלמנט האיראני (מג'לס). הן התקיימו לאחר חיסולו של קאסם סולימאני, ובצל המחאות החברתיות הפוקדות את איראן מאז נובמבר האחרון בעקבות התייקרות הדלק. חרף העובדה שהמג'לס הוא גוף נטול כוח בראי האסטרטגי של המדינה, יש לו השפעה על עיצוב מדיניות הפנים והכלכלה. בבחירות האלו מתחרים הזרם הימני של המפה המזוהה עם הצד השמרני של הרפובליקה האסלאמית, ומולו הזרם הפרגמטי-רפורמיסטי. לרוב, הבחירות האלו לא מושכות רבים מהקהל הפרגמטי-רפורמיסטי, אך הן מהוות אינדיקציה ומדד לקראת הבחירות לנשיאות אשר יחולו בקיץ 2021.

מהומות נובמבר 2019 היו מטרד לא קטן לשלטון האייתוללות והן דוכאו ביד קשה. כזכור, השלטונות ניתקו את המדינה מרשת האינטרנט (כדי שהעולם לא ידע על הירי במפגינים, ועל מנת שלא תהיה אפשרות להתארגנות), אלפים יצאו להפגין ברחובות טהרן ובעיירות אחרות, ובמהלך ההפגנות נורו מעל ל-1500 מפגינים. כידוע רוב האיראנים החיים במדינה העשירה בנפט רואים בסבסוד הדלק זכות בסיסית. רוב המוחים הם צעירים אשר נולדו לתוך המהפכה האסלאמית, והם אינם מסכימים יותר לשתוק לנוכח המצב הכלכלי הרעוע במדינה.

אומנם המחאות היו בעצימות גבוהה, אך פחות מאלו של 2009 לאחר הבחירות לנשיאות. אז יצאו מיליוני אנשים לרחובות לנוכח אי-הסדרים והזיוף בקלפיות, המחאה אשר כונתה "המהפכה הירוקה" הייתה הגדולה ביותר מאז ההפיכה השלטונית ב-1979 באיראן.

אנשי רוח ואקדמיה בולטים באיראן טוענים מעת לעת, כי גלי ההפגנות והמחאות נעשים יותר ויותר תקופתיים. הם מתבססים, בין היתר, על נתונים אשר הוצגו בשבועות האחרונים בוועדות רשמיות, כי אלו הן מחאות עממיות שהתעוררו באופן ספורדי וללא דמות או אישות מובילה.

אולם אי-אפשר להתעלם מכך שמחאות הדלק של 2019 מבטאות באופן גורף את אי-שביעות רצון הציבור ואת אי-האמון בממשל. זהו כבר סבב המחאות השלישי שבו האזרחים יוצאים לרחובות ומוחים כנגד המשטר. הניסיון לייצב את הכלכלה האיראנית הנמצאת בשפל (בשל הסנקציות וביטול הסכם הגרעין מצד ארה"ב) על ידי העלאת המיסים על הדלק נחל מפלה וסדק את אמון הציבור במשטר. לכך יש להוסיף את אי-האמון שהעמיק לאחר יירוט המטוס האוקראיני והשקרים של הממשל האיראני לגביו. ולאחרונה, גם את האופן שבו מטפל המשטר בהתפרצות נגיף הקורנה.

השלטון האיראני הולך ונחלש ומאבד את אמון העם. גם מחליפו של קאסם סולימאני אינו מצליח להתגבר על הוואקום שהותיר קודמו בתפקיד. ההצהרות על העשרת האורניום בעקבות פרישת אירופה מהסכם הגרעין הן אינדיקציה לכך שהמשטר מוכן להיכנס למשא ומתן מואץ, כי המדינה האיראנית נחנקת ונאנקת תחת העיצומים הבין-לאומיים אשר ארה"ב הטילה עליהם. המהומות רק ילכו ויגברו ויהפכו לסבבים ארוכים ותקופתיים. ולכן, לדעתי, נמשיך לראות את החבל מתהדק סביב צווארם של בכירי המשטר.