האם אמריקה תמיד תתמוך בישראל?

בין ישראל לארה"ב מתקיים קשר מיוחד וארוך שנים, קשר שידע גם תהפוכות ושינויים, אך לעולם לא ירד בחשיבותו או במשמעותו לקהילה היהודית בעולם כולו ולמדינת ישראל בפרט. אנו חייבים לזכור, בעיקר בעת הזאת, עת האופוריה והחגיגות סביב הידידות המופלאה בין ארה"ב לישראל, ותמיכתו הבלתי מסויגת כמעט של הנשיא טראמפ במדינת ישראל, שהיו גם תקופות אחרות אשר בהן היחסים בין ישראל וארה"ב היו רחוקים מאוד מיחסי ידידות, ימים שבהם שתי המדינות לא ראו עין בעין את האינטרסים שלהן, וישראל לא יכלה לסמוך על סיוע אמריקאי.

הנשיא האמריקאי הראשון שהראה התעניינות משמעותית בנעשה באזור ובעיקר בסכסוך היהודי-ערבי היה וודרו וילסון. בשנת 1919 הקים וילסון ועדה בראשות שני מדינאים אמריקאים, הנרי קינג וצ'רלס קריין. השניים התבקשו לנסוע לפלשתינה כדי לברר ולחקור את שורש ומהות הסכסוך בין הקהילה היהודית והקהילה הפלשתינאית. מטרת הוועדה הייתה למסור לנשיא, ולוועדת השלום שהתכנסה בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, דו"ח מפורט על הסכסוך היהודי-ערבי, מהותו ומקורותיו, כדי לסייע לממשל האמריקאי ולחבר הלאומים כולו, לגבש מדיניות ולקבל החלטות בתחום המדיניות האמריקאית והגלובלית במזרח התיכון.

מסקנות הוועדה שנמסרו לחבר הלאומים ופורסמו בשנת 1922, מעניינות ורלוונטיות אפילו היום. חברי הוועדה ביקרו כאמור בפלשתינה , בירדן, בלבנון ובאזורים שנחשבו באותה תקופה לחלק "מסוריה הגדולה". הם ראיינו תושבים יהודים וערבים ואספו 1800 חוות דעת מהתושבים המקומיים (יהודים וערבים).

מסקנות הוועדה שהוגשו לוועידת השלום בפריז היו מאוד חד-צדדיות ועוינות ליישוב היהודי בפלשתינה. הוועדה המליצה על שלטון מנדטורי באזור. 1200 מתוך 1800 נשאלים העדיפו מנדט אמריקאי על בריטי! ברם בסופו של דבר הוחלט, כידוע, על מנדט בריטי. הוועדה המליצה באופן גורף להגביל את שאיפות "הקהילה הציונית שהתיישבה בפלשתינה", כולל הגבלת עלייה יהודית. באופן כללי, הוועדה הביעה השגות קשות לגבי הקמת מדינה יהודית לפי מתווה הצהרת בלפור.

הודגשו שתי עובדות עיקריות: הרוב באזור הוא ערבי-מוסלמי, ואילו היישוב ה"ציוני" הוא מיעוט קטן; הרוב הערבי מתנגד להתיישבות הציונית בפלשתינה. אי לזאת, וכדי למנוע שפיכות דמים יש להפסיק את ההכנות להקמת מדינה יהודית לפני מתווה הצהרת בלפור.

בין שתי מלחמות העולם היו ניסיונות של ויצמן ומנהיגי היישוב לגייס את שלטונות ארה"ב לתמוך בהקמת מדינה יהודית בפלשתינה (למשל, פגישה בין ויצמן לרוזוולט ב-11 ביוני 1943) ברם ניסיונות אלה לא צלחו. הממשל בארה"ב ראה באותה תקופה את ערב הסעודית ואת האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כגורם המרכזי והחשוב בכל רה-ארגון פוליטי של המזרח התיכון.

ב-14 בפברואר 1945 התקיימה פגישה מעניינת בין הנשיא רוזוולט לבין שליט ערב הסעודית המלך עבדול עזיז. הפגישה התקיימה על היכטה של הנשיא שעגנה בתעלת סואץ. לארה"ב היו אינטרסים ברורים בנפט הסעודי, ובעיקר ביקשו האמריקאים למנוע מהבריטים להשתלט על כל עתודות הנפט במזרח התיכון. מטרת הפגישה בין שני המנהיגים הייתה לגבש מדיניות מוסכמת בין ארה"ב לערב הסעודית לגבי עתיד ההתיישבות הציונית בפלשתינה. מסתבר שהפגישה התנהלה ברוח ידידותית ביותר, ורוזוולט והמלך מצאו שפה משותפת והגיעו להבנה הדדית לגבי נושאי השליטה האמריקאית בנפט הסעודי. ברם בנושא המדינה היהודית וההתיישבות הציונית בפלשתינה לא הייתה הסכמה בין שני המנהיגים. עבדול עזיז הצהיר שלעולם לא יסכים למדינה יהודית, ושעל ניצולי השואה לשוב לגרמניה ולארצות מוצאם האחרות. רוזוולט מצידו הבטיח לעבדול עזיז שארה"ב לא תבצע שום פעולות באזור אשר יפגעו באינטרסים של ערב הסעודית.

בשנות ה-50 החל הפרק המביש ביחסי ישראל-ארה"ב. ב-29 במאי 1947 הטילה מועצת הביטחון אמברגו בין-לאומי על סיוע נשק לצדדים המעורבים במלחמת העצמאות. במאי 1950, בעקבות החלטת מועצת הביטחון, הטילו בריטניה, צרפת וארה"ב אמברגו נשק על כל המדינות במזרח התיכון ("ההחלטה המשולשת" The tripartite resolution). למעשה, בריטניה וארה"ב לא השתתפו באופן מוחלט באמברגו. הבריטים המשיכו לספק נשק לירדן על בסיס חוזה סיוע קיים בין בריטניה לממלכה ההאשמית, וארה"ב סיפקה נשק לעיראק על בסיס ברית צבאית שנקראה "ברית בגדד".

האמברגו האמריקאי על נשק לישראל נשמר בקפידה עד שנות ה- 60. סוכני FBI עקבו בשקדנות אחר הברחות נשק מארה"ב לישראל. תוכנית לרכישת 150 מטוסים, כולל מטוסי קרב, נכשלה, אולם כמות מסוימת של נשק ודלק למטוסים הוברחו באופן לא-חוקי מארה"ב. עקב האמברגו המשולש (בריטניה, צרפת וארה"ב) על מכירת נשק לישראל פנתה ישראל למקורות אחרים לרכש בטחוני. השתתפות ישראל במבצע סיני היה מותנה בסיוע נשק צרפתי לישראל. ארה"ב והנשיא אייזנהאואר גילו עוינות וסירבו לכל עסקת נשק עם ישראל.

השינוי הגדול, שהיה קו פרשת המים ביחסי ארה"ב-ישראל, חל כאשר ג'ק קנדי התמנה לנשיא ארה"ב ב-1961. קנדי, שהיה אוהד ידוע של ישראל, ראה בחומרה רבה את הצפת המזרח התיכון בנשק סובייטי. רוסיה שתמכה במצרים גם כלכלית וגם צבאית, החלה לספק למצרים ולסוריה כמויות אדירות של נשק חדשני, וישראל ראתה את עצמה חסרת הגנה וחסרת מענה למצב המסוכן שהלך והתגבש לנגד עיניה.

באוגוסט 1962 הודיע קנדי על מכירת 47,000 טילי הוק חדישים. החלטתו זו שינתה את ההיסטוריה ואת יחסי ארה"ב-ישראל. מאז ימי קנדי הפכה ארה"ב לספקית הנשק החדשני העיקרית של ישראל. השאלה המטרידה נותרה בעינה: האם ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה? האם יכול להיות מצב שבו ארה"ב תחליט שסיוע צבאי לישראל אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים שלה?