הדמוקרטים בארה"ב מסייעים לאיראן

ברוח נאום "התחלות חדשות" של הנשיא אובמה באל-אזהר
תמונה של ד"ר דגני
ד"ר יצחק דגני

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מתחילה לרדת מהפסים. בשבוע הראשון של שנת 2020 התקבלה בבית הנבחרים הפדראלי בארה"ב החלטה המחייבת את הנשיא "לקבל רשות" מבית הנבחרים, אם ברצונו להפעיל כוח צבאי במקום כלשהו בעולם. ההחלטה התקבלה ברוב של 224 נגד 194, המייצג את הרוב של נציגי המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים. החלטה מסוג זה חייבת לעבור בסנאט שבו למפלגה הרפובליקנית יש רוב של 53 מול 47.

הסיכוי שהסנאט יאשר החלטה זו אינו גדול, כפי שהסיכוי שהסנאט יאשר את הדחת הנשיא, על פי החלטה שהתקבלה בבית הנבחרים, שואף לאפס. על פי החוקה האמריקנית שנחשבת בארה"ב למסמך מקודש, הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא. על פי פקודת הנשיא אובמה חוסל אוסמה בן לאדן. על פי פקודת הנשיא טראמפ חוסל אבו בקר אל-בגדדי. בשני חיסולים אלה לא הועמדה סמכות הנשיא בסימן שאלה.

מדוע דווקא במקרה חיסול הטרוריסט הגדול מכולם, קאסם סולימאני, עלתה שאלה בדבר סמכות הנשיא להורות על פעולה צבאית? התשובה היא בהיות 2020 שנת בחירות לנשיאות בארה"ב. חיסול סולימאני העלה את המוניטין של הנשיא טראמפ. זאת כתוספת למוניטין הגבוה שלו זוכה הנשיא הודות לשיפורים משמעותיים במדדים הכלליים של הכלכלה האמריקנית.

הבחירות המוקדמות בתוך המפלגות, לקביעת שני המועמדים הסופיים לקראת הבחירות לנשיאות, שייערכו בעוד כעשרה חודשים כבר החלו. במפלגה הרפובליקנית אין אף מועמד שיעז לאתגר את הנשיא. במפלגה הדמוקרטית מתגוששים על המועמדות כמה אישים. אף אחד מהם, כפי שמצטייר בתקשורת האמריקנית, אינו "העיפרון הכי מחודד בקלמר".

שלושת המועמדים המובילים, שאחד מהם לבטח יזכה במועמדות המפלגה הדמוקרטית להתמודד על הנשיאות מול טראמפ, הם ג'ו ביידן שהיה סגנו של הנשיא אובמה, ברני סנדרס הסוציאליסט הנצחי והאנטי-ישראלי המוצהר, והגברת אליזבת וורן שגם היא אפופה ב"שמאלנות", שאיננה סטטוס פוליטי אהוד על "העם האמריקני". אף אחד מהמועמדים הללו לא נתפש כמי שמסוגל להביס את טראמפ בבחירות לקדנציה השנייה שלו בבית הלבן. אפילו מייק בלומברג, מעשירי העולם, אינו נתפש כמי שיוכל להיבחר כמועמד לנשיאות, הגם שיש ביכולתו להשקיע מאות מיליוני דולרים במערכת הבחירות הפנימיות במפלגה הדמוקרטית.

לפיכך מנהיגי הדמוקרטים עושים ככל יכולתם להפריע לטראמפ ולפגוע בו כאדם וכנשיא. הם לא נרגעו מההלם שאחז בהם כאשר טראמפ הביס את גברת קלינטון. הם לא מקבלים את מנהיגותו. הם מזלזלים באישיותו וביכולתו להנהיג את ארה"ב, וביכולתו לכהן כמנהיג העולם הדמוקרטי. על כן הדמוקרטים ניהלו תהליך להדחת הנשיא בבית הנבחרים, וגם העבירו החלטה לשלילת מעמד הנשיא כמפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארה"ב.

הדמוקרטים כלל לא מביאים בחשבון את תוצאות ההחלטה על הגבלת סמכויות הפיקוד של הנשיא. זה לא מעניין אותם. הם מעוניינים להביס את הנשיא בבחירות בנובמבר 2020. לא מעניין אותם שהחלטה מקוממת זו למעשה משחקת לידי האיראנים. הם יוכלו להמשיך ללא הפרעה בהפצת הטרור במזרח התיכון ולא רק שם. הם גם יוכלו להמשיך עם תוכנית הגרעין שלהם מבלי שהנשיא יוכל לפעול באופן המתבקש בכל מצב. עצם הדיון בבית הנבחרים על פעולה צבאית, ביחד עם הפתיחות התקשורתית הקיימת כיום במערב, למעשה תבטל את ההפתעה הנדרשת בפעילות צבאית מסוג זה ואולי אף תסכל אותה כליל.

באשר לישראל, מאליו מובן שהצרת צעדיו של הנשיא תפגע בביטחון ישראל, ואפילו תעלה סימן שאלה באשר לברית ביטחונית בין ישראל לארה"ב, שהחלו לדבר עליה בימים אלה. עוד עולה שאלה בעניין תמיכת כשלושה רבעים מיהודי ארה"ב במפלגה הדמוקרטית. תמיכה שיש לה שני פנים: פן אלקטוראלי במדינות הגדולות – ניו יורק, קליפורניה ופלורידה, ופן פיננסי, באשר היהודים, כמעמד מבוסס, עשויים לתרום כסף רב לקמפיין פוליטי בארה"ב.

בימים אלה (ינואר 2020) הפוליטיקאים בישראל אינם פנויים לעסוק בבחירות לנשיאות בארה"ב, בשל קיום בחירות מועד ג' בישראל. אולם ברגע שקולות "השמחה וששון" בישראל יסתיימו, תצטרך המערכת הפוליטית להתגייס לטובת האינטרס הישראלי בבחירות בארה"ב. מהו האינטרס הישראלי? די תלוי במי שייבחר כאן להרכיב ממשלה ובמפלגות שיתמכו בו בכנסת. ההנהגה הישראלית תצטרך להחליט אם לסייע למפלגתן של אילהאן עומר, אלכסנדריה קורטז, עיינה פרסלי וראשידה טאליב שתומכות ב-BDS, או להסתייג ממפלגתן, שהיסטורית מהווה בית פוליטי לרוב יהודי ארה"ב. זמנים משתנים. בית פוליטי אפשר להחליף. לא קבוצה אתנית. את זה יש להסביר בתוקף רב ליהודי ארה"ב.

אפילוג – ב-12 בינואר 2020 נודע כי שלוש המדינות החשובות באירופה: גרמניה, אנגליה וצרפת, פנו ביחד למזכ"ל האו"ם במטרה שיכנס את מועצת הביטחון, כדי להחליט על חידוש הסנקציות הכלליות על איראן. זאת בשל הודעת איראן (בטיפשות שאי-אפשר להבינה) שהיא חוזרת להעשיר אורניום, כדי להתקדם לקראת ייצור נשק גרעיני. הודעה איראנית זו באה, לדבריהם, כתגובה על הריגת סולימאני. האם נגד ריאקציה כזו מחוקקים הדמוקרטים בארה"ב חוקים? האם באמת חקיקה מסוג זה אינה מהווה "ירידה מהפסים"?

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

    1. טראמפ וחבורתו לא אהבו את הכורדים. כשהם נכנסו לבית הלבן הם קיבלו מצב פוליטי-ביטחוני ידוע באזורים שבהם מתגוררים הכורדים ב- 4 מדינות: טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן.
      כל מה שבסך הכל טראמפ עשה בעניין הזה היה לפנות כמה מאות חיילים אמריקאים מאזור הגבול המרכזי בין טורקיה לסוריה ומסירת הבסיסים שם בצורה מסודרת לרוסים. הכורדים מונים כ- 35 מיליון בני אדם. המיעוט האתני הגדול ביותר בעולם שאין לו מדינת לאום. הם לא הולכים לשום מקום והרבה מאד כוחות אמריקאים נמצאים באזורים שלהם. בסך הכל טראמפ עשה צעד מעניין במסגרת שנת הבחירות הזו ושאיפתו להיבחר לקדנציה שנייה.

    1. המפלגה הדמוקרטית בארה"ב חייבת לעבור תיקון. קרה להם משהו.

  1. דמוקרטים(בעיקר בקרב המשכילים) והם דוקא תומכים בסוציאליזם וכדומה. כלומר יותר רדיקלים. זה נותן תקווה לאמריקה. מצייב אותנו למחשבה בצעדינו ובהתייחסותנו אל המפלגה הזאת.

  2. יותר מאובמה
    הכרזות שלא מובילות לכלום
    במה ההכרה בירושלים כבירת ישראל שינתה את המצב?
    במה ההכרב בסיפוח הגולן שינתה משהו?

  3. שאלותיך מצביעות על חוסר ידע בדרך ההתנהלות של יחסים בינלאומיים.
    הכרזות, הצהרות, הודעות לעיתונות וכיו"ב הם חלק מארגז הכלים של העוסקים ביחב"ל.
    דוגמאות להסברת העניין: הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון, ההכרזה על המנדט, ההכרזה על יציאת הבריטים, הכרזת העצמאות, ההכרזה על חיזבאללה כארגון טרור ואלו רק על קצה המזלג.
    מה דעתך על ההכרזה על תכנית מרשל? או על פרוק רוסיה הסובייטית?
    לענייננו – ההכרה בגולן ובירושלים כבירה מצביעה ומוכיחה לכל המעוניינים, וגם למי שאינם מעוניינים על הברית העמוקה בין ארה"ב וישראל.
    כשהיינו קטנים בשכונה והלכנו מכות האח הקטן אמר למתנכלים לו – תזהרו, זה אני אבל זה אח שלי.
    קאפיש?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של משה

במלתעות הדת

על הרומן "משכילה" מאת טארה וסטאובר