רוסיה אחרי פוטין

ב-15 בינואר נשא נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לשאת נאום בפני נציגי אזורי הפדרציה הרוסית. בשנה שחלפה אמר פוטין כי לרוסיה ארסנל טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים מסוגים ומאיכויות אשר טרם פותחו במערב. פוטין הוסיף כי בעבר ברה"מ תמיד פיתחה את הנשק שלה בעקבות הפיתוחים האמריקניים, ואילו היום העולם מפתח את הנשק שלו לאחר ובעקבות הפיתוחים הרוסיים. בשנת 2019 כנשאל על נכונותו להשתמש בנשק הגרעיני במלחמה נגד המערב, השיב פוטין כי אם תגיע שעת הצורך, העם הרוסי יגיע לגן עדן, בעוד שהמערב יירקב בגיהינום.

בשנת 2024, כשימלאו לפוטין 71 שנה, תתקיימנה ברוסיה בחירות לנשיאות. לפיכך השאלה "מה יהיה אחרי פוטין?" היא שאלה קריטית ברוסיה ובעולם כולו. הדיכוי של מבקרי המשטר בקיץ האחרון במהלך הבחירות לפרלמנט של עיריית מוסקבה גרם לכך שחלק מהמשתתפים נעצרו ולא היה בכוחם להקים אופוזיציה לנשיא.

במהלך שני העשורים בקרמלין חיסל פוטין את המוסד המרכזי שביסודה של הדמוקרטיה – מעבר השלטון. השלטון ברוסיה המודרנית לא הועבר, מעולם, במהלך תקין, זאת בהיותם של היורשים מי שהתמנו על ידי הנשיאים היוצאים ולא אלה שנבחרו לנשיאות, וכך הם זכו בלגיטימציה הדרושה להם ובאמצעות בחירות מזויפות.

ויאצ'סלב וולודין, יו"ר הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, אמר "יש פוטין – יש רוסיה". פוטין יצר מערכת שבה קיים מוסד אחד ויחיד – מוסד הנשיאות. מכיוון שמוסד "מעבר השלטון" אינו קיים, שנת 2024 נראית כלא משמחת במיוחד, שהרי אינה מבטיחה מעבר תקין של רוסיה לעבר דמוקרטיה ליברלית. ההתבטאויות האלה מפיו של וולודין משקפות את שלילתם של מקורביו של פוטין בדבר אפשרות שיקום ברוסיה מנהיג אלטרנטיבי לפוטין. לדידם מנהיג חדש לרוסיה יסמל את התפרקותה.

במרכזה ההערכה האסטרטגית של רוסיה לשנת 2024 עומד המתח שבין המשטר הפרסונליסטי והריכוזי של פוטין על הצלחותיו הגיאופוליטיות המרשימות בסוריה, לבין המצב הכלכלי השברירי שעלול להוציא אנשים לרחובות. מתח זה נובע מהחלטות שהתבצעו בקרמלין והובילו להתעשרות תקדימית של מקורבי-הנשיא, להידלדלות חסרת תקדים של מעמד הביניים ולהיווצרות שכבה עבה של עוני מוחלט.

מדיניות החוץ התוקפנית של פוטין באוקראינה ובגיאורגיה, הולידה סנקציות מערביות אשר הולכות ומתרחבות. התגברות התעוזה הרוסית בפוליטיקה העולמית הובילה לתגובה חריפה מצד המערב שאינו מוכן לקבל שינויי גבולות וסיפוחי שטחים על ידי פוטין. פוטין עדיין חושב במונחים של ריאליזם מדיני, אשר היה נכון למאה ה-19 כשעוצמה פוליטית נמדדה בכמות השטחים שהשליט סיפח. במאה ה-21 עוצמה פוליטית נמדדת ביכולות לעמוד בפני האתגרים הטכנולוגיים והסביבתיים.

כשפוטין הגיע לקרמלין בשנת 2000, המערב ראה בו מקור תקווה. הוא הבטיח להילחם בשחיתות ולהביא לרוסיה משקיעים זרים, על מנת לפתח אותה מבחינה כלכלית. בשנת 2003 הוא הצהיר כי כלל אינו רואה בעיה בכניסתה של רוסיה לברית נאט"ו, אשר קרצה לו במגמה ליצור כוח שיאזן את האיום הסיני. כיום רוסיה של פוטין היא אתגר לביטחון הקיבוצי הגלובלי עקב מדיניות חוץ תוקפנית של הקרמלין אשר הובילה להתפשטות של נאט"ו ולהתקרבותה לגבולות רוסיה.

ברוסיה פנימה יצר פוטין את "האמנה החברתית" שבאמצעותה הוא העניק להמונים את "החיים הטובים" בתחילת שנות ה-2000, חיים שהתאפשרו לאור מחירי הנפט שנסקו. הציבור שחתם על "האמנה החברתית" העניק בתמורה לשליט את תמיכתו הבלתי מעורערת. היום כשהכלכלה הרוסית תלויה בייצוא נפט בעוד שמחיריו ירדו באופן חסר תקדים, פרש חלק ניכר מהציבור מ"האמנה החברתית" ואינו מוכן להוסיף ולהעניק למנהיגו תמיכה בלתי מעורערת.

תחושת המיאוס כלפי פוטין מורגשת במיוחד ברשתות החברתיות, שם הציבור הרוסי מוציא את זעמו החבוי שנגרם, בין היתר, בגלל העלאת גיל הפרישה. מאמצי הקרמלין להחזיר את הלגיטימציה לעבודה לא הניבו פרי. מאמצי הממשלה, שרוב חבריה הם מיליונרים ובעלי נכסים במערב, להביא להקלת תחושת העוול הכלכלי בציבור אינם נתפסים כאמינים, ואינם אפקטיביים.

באמצעות פרופגנדה חסרת מעצורים יצר פוטין מיתוס של עצמו כסיכת ביטחון ליציבות פוליטית. מיתוס היציבות אשר שרר בציבור הוא כה עז, עד שפוטין עצמו האמין בו ובשנים האחרונות הוא אף ביצע פנייה משיחית. פוטין משוכנע שהוא נושא בתפקיד היסטורי להקים את רוסיה מהברכיים ולהוביל אותה בדרכה המיוחדת. מיתוס המשיחיות ההיסטורית מאפשר לו לשכתב חוקה, לעוות היסטוריה ולנקות את השדה הפוליטי מהיריבים הפוטנציאליים.

בשנים האחרונים טען ולדימיר פוטין, כי אינו מוכן לקבל את המצב הלא הוגן שלפיו רוסיה נחשבת כמעצמה אזורית. לדידו, העולם שבו ארה"ב מכתיבה את הטון הינו עולם "לא הוגן", היא מקדמת את האינטרסים הלאומיים שלה בחופשיות יתר בעוד שאחרות אינן מורשות לעשות כך.

פוטין הדגיש כי ארה"ב אינה "המעצמה מספר אחת" במערכת הבינלאומית. עם זאת, הוסיף כי רוסיה אינה מעצמה מספר שתיים, כשהאמירה הזאת מרמזת כי יש "שני מספרי אחת" במערכת. השוויון הזה נובע מהיכולת להשמדה הדדית בעידן הגרעיני, ואף שכלכלת רוסיה מהווה רק כ-2% מהכלכלה העולמית, היכולת הגרעינית מאפשרת לנשיא רוסיה לדבר על שוויון בינה לבין ארה"ב.

בהצהרה שהשמיע באחד הראיונות, לא החמיץ פוטין את ההזדמנות להזכיר, כי לא היה מהסס להשתמש בנשק גרעיני נגד כוחות נאט"ו, אם הם היו מתערבים בתהליך הסיפוח של חצי האי קרים בשנת 2014. אם ברוסיה ישתנה המשטר הפוליטי הוא יצטרך לחתום על שורת הסכמים עם המערב על מנת להרגיע את הרוחות.

ישנם שישה תרחישים אפשריים לשינוי פוליטי ברוסיה בשנת 2024. הראשון – פוטין יישאר בקרמלין לתקופת נשיאות נוספת. הדבר יחייב שינויים בחוקה הרוסית, מה שאינו מצטייר כבעיה מבחינת הנשיא המכהן, שכבר ביצע שבעה שינויים מהותיים שמאפשרים לו להישאר בשלטון.

התרחיש השני – פוטין יפנה את כס הנשיאות ליורש, אך בפועל ימשיך לנהל את העניינים ברוסיה כדמות רוחנית נוסח האייתוללה באיראן. רוסיה כבר עברה תהליכי הדתה מואצים בשנים האחרונות, והחיבור בין הכנסייה האורתודוקסית לשלטון הינו חסר תקדים. פוטין נתפס על ידי רבים בציבור הרוסי כמשיח שנתמנה על ידי אלוהים ואנשים מתפללים לשלומו. בתקופתו של פוטין נבנות בממוצע שלוש כנסיות ביום!

התרחיש השלישי – רוטציה נוסח 2008 כשהנשיא פוטין התחלף בתפקידו עם ראש הממשלה מדבדב, אשר שמר עבורו בנאמנות את כס הנשיאות. כבר בשנת 2012 הוא שב לתפקד כנשיא המדינה.

התרחיש הרביעי – הקמת מדינה חדשה לאחר איחוד עם בלרוס. הקרמלין שוקד בשנים האחרונות על חיזוק האינטגרציה הכלכלית והפוליטית עם בלרוס השכנה. אם וכאשר תקום מדינה פדרטיבית ותהיה בה חוקה חדשה, פוטין יוכל ללכת לבחירות מ"מצב אפס" כאשר התקופות הקודמות בטלות.

התרחיש החמישי – פוטין יעזוב את הקרמלין, ואחריו יקום יורש שינסה לשמור על הפוטיניזם כאידיאולוגיה, כמו גם על המבנה האוליגרכי שאותו יצר.

התרחיש השישי והאחרון – אובדן השלטון בדרך מהפכנית. האופוזיציה תפיל את המשטר באופן אלים ותנסה לבנות את הדמוקרטיה מחדש או ששוב תפקיע את השלטון.