מתקרבים לאוקראינה, מתרחקים מהקרמלין

ההתקרבות הנוכחית בין ישראל, המונרכיות הסוניות וארה"ב לבין אוקראינה אינה מקרית, והיא תולדה של המחלוקת הקשה ביותר בין ארה"ב למדינות אירופה בנושא ייבוא הגז הרוסי. בשעה שנשיא צרפת חיבק את ולדימיר פוטין, ואף הבטיח לו לשקול מחדש את חזרתה של רוסיה לחבר "שמונה הגדולות" (G-8), ארה"ב, אשר איננה מעוניינת בשיתופי פעולה אנרגטיים בין צרפת וגרמניה לקרמלין, הפעילה בדרכה שלה לחץ על הרוסים.

ישראל משחקת כאן תפקיד מפתח: בנימין נתניהו מחזק קשרים עם אוקראינה ומתרחק מהקרמלין. שיחות טלפון ממושכות אינן מתקיימות עוד בין נתניהו לפוטין, ואף לא ביקורים של ראש ממשלת ישראל במוסקבה או בסוצ'י, בתדירות שבה התקיימו בשנים הקודמות.

זוהי הפעם הראשונה ב-20 שנים האחרונות שראש ממשלת ישראל מבקר באוקראינה,גז מחווה שהיא בבחינת "סדין אדום" מול פרצופם של הרוסים. נוסף על האינטרסים הכלכליים של ישראל, שאותם נתניהו קידם בפגישתו עם נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי, לביקור הנדון משמעות גיאופוליטית רחבה. לפני 2014 אוקראינה לא הייתה אלא מדינה ענייה בפרבריה של אירופה, והפלישה הרוסית כוונה כדי לדרדר את המצב. באופן מפתיע ובלתי צפוי מבחינתו של פוטין, הובילה הפלישה לצמיחה כלכלית, לגיוס המוני כמו גם להשקעות מצד המערב בצבא האוקראיני, שהפך בעקבות כך לאחד הצבאות החזקים באירופה.

אם עד 2014 תהליכי בינוי המדינה והאומה התנהלו באיטיות והיו טעוני שיפור, אזי היום אוקראינה נתפשת כאומה מגובשת בעלת טענה חזקה לריבונות, השוקדת בנחישות על שמירת מעמדה, ומנהלת רטוריקה אנטי-רוסית ועוצמתית. בזכות מאבקה התמידי והבלתי נמנע על הריבונות המאותגרת שוב ושוב בידי השכן שממזרח, הפכה אוקראינה ממדינה פרברית מזרח-אירופית למעצמה של ממש.

ביקורו של נתניהו באוקראינה, לאחר ביקורם של נציגי המונרכיות הסוניות, הינו ההוכחה לכך שאוקראינה כבר בשלה ליחסים דיפלומטיים אוטונומיים עם העולם. החתימה על ההסכמים להובלת הגז הקטרי הרגיזו את הרוסים עד מאוד. במשך שנים רבות נאלצה אוקראינה לקנות גז מרוסיה, אשר שיחקה איתה משחק לא הוגן עד כדי התשה. סיומה של התלות האוקראינית בגז הרוסי, והמעבר למקורות האנרגיה הסוניים במזרח התיכון מטרידה את הרוסים עד מאוד. כעסם של הרוסים הולך וגובר בעוד הממשל האמריקני תומך בתהליך. האמריקנים מייחלים להשתתפותה של אוקראינה בשווקי הגז המערביים מאחר שתלותה של קייב בצינור הרוסי מנוגדת לאינטרסים האמריקניים.

דבר נוסף אשר מכעיס את הרוסים, זו קריאתו של נשיא אוקראינה זלנסקי להכיר ב"הולודומור" כברצח עם. הכוונה לרעב ההמוני הכבד אשר פקד את אוקראינה בשנים 1933-1932, ואשר לדעת היסטוריונים גרם למותם של קרוב ל-8 מיליון תושבים (יש ויכוח על המספר המדויק). האוקראינים אינם רואים ב"הולודומור" רעב, אלא הרעבה מכוונת מצידו של סטאלין, שנועדה לפגוע קשות בעם האוקראיני. הרוסים, אשר מנסים להצדיק את סטאלין ואת ברה"מ, מציגים את ה"הולודומור" כרעב ולא כהרעבה מכוונת, משום שבשנים האלה האימפריה הסובייטית סבלה מיבולים נמוכים.

"יום הולודומור" מצוין מדי שנה באוקראינה, במיוחד בעשורים האחרונים, ובעשור האחרון אף הוצג כאסון הלאומי המהדהד בהיסטוריה של העם האוקראיני. איתמר אייכנר מאתר Ynet שם לב לכך שהלחם באוקראינה הוא נקודה רגישה במיוחד; לכן קם רעש גדול כששרה נתניהו זרקה, כביכול, את ברכת הלחם על הרצפה. יש לציין כי נתניהו הניח זר פרחים ליד פסל הילדה האלמונית שנספתה ב"הולודומור". ישראל שמרה עד כה על ניטרליות בנושא על מנת לשמור על היחסים הטובים עם הקרמלין. המהלכים שנקט זלנסקי במסיבת העיתונאים בקייב מצטרפים לשורה של מאמצים מצד אוקראינה, לגרום ליותר מדינות להכיר ב"הולודומור" כברצח עם.

האוקראינים מעוניינים לחזק את הקלף של ה"הולודומור" במשא ומתן מול הקרמלין, מכיוון שאם יתפרש כרצח עם, תהיה לאוקראינים עילה לדרוש פיצויים מהרוסים. אמצעי התקשורת הרוסיים זעמו על זלנסקי על כך שהעלה את הנושא בפני נתניהו.

בינתיים, רוסיה מתקרבת לצרפת. ההתקרבות בין רוסיה, צרפת וגרמניה משקפת שסע עמוק בין אירופה לארה"ב. היא יוצרת פילוג גיאופוליטי בתוך נאט"ו, תרחיש רצוי מבחינת הקרמלין. במהלך הפגישה ב-19/08/19 אמר מקרון במפתיע, כי רוסיה היא מדינה אירופית, וכי "אירופה משתרעת מליסבון שבפורטוגל ועד ולדיווסטוק שברוסיה". לפני שנתיים התייחס מקרון לרוסיה באופן נוקשה ובלתי מתפשר. כיום הרטוריקה שלו מקבלת גוונים חדשים ומפתיעים. אם בעבר לא היה ניתן להזיזו מעמדתו כלפי רוסיה בשאלה האוקראינית, היום הוא מדבר אחרת. כך למשל, לדידו, למרות המחלוקות הרבות, על צרפת, האיחוד האירופי ורוסיה לעבוד יחד במטרה למצוא פתרונות לבעיות המשותפות.

במהלך מסיבת העיתונאים של פוטין ומקרון, העלתה אחת העיתונאיות שאלה מהותית. להבנתה, מקרון מתקרב לפוטין אף שזה האחרון אינו מאמין בערכיה של צרפת, כלומר דמוקרטיה ליברלית. העיתונאית הוסיפה כי המשבר במזרח אוקראינה מחריף, וכי מצוקתם של האזרחים באידליב הסורית הפכה לאסון הומניטרי. בתנאים כאלה, היא שאלה, מה בעצם צרפת מרוויחה או מפסידה, מהתקרבות לקרמלין, בעודה מספקת לגיטימציה למעשי זוועה אשר מתנהלים בחסותה של רוסיה.

יצוין כי במהלך מסיבת העיתונאים מקרון לא הזכיר את סיפוח קרים אף לא פעם אחת, בעוד שלפני שנתיים קרים עמדה בראש מעייניה של מדיניות החוץ הצרפתית. בהקשרים אלה יש לבחון את התבטאותו של מקרון ביחס לאוקראינה: הוא תיאר במילים פשוטות את היחסים בין צרפת לרוסיה כמצוינים, פרט לגורם מעצבן אחד – אוקראינה. לדעת מקרון רוסיה היא מדינה אירופית, ואילו אוקראינה היא "גורם מעצבן". הצרפתים כהרגלם משוכנעים שהם הצליחו לפייס את התוקף.

מקרון, המייחס לעצמו תובנה מעמיקה בנפש הרוסים, ציטט בנאומו את הסופר הרוסי דוסטויבסקי והשתמש בביטוי הלקוח מתוך הרומן "המתבגר" אשר מספר את סיפור חייו של נער רוסי בן 19 בשם ארקָדי דוֹלגוֹרוּקי, צאצא ממזר של בעל הקרקעות ורסילוב. הנושא המרכזי ברומן הוא הסכסוך האידיאולוגי בין האב לבנו. האב מייצג את הדרך המסורתית והמקובלת, ואילו ארקָדי מייצג את דרך החשיבה המודרנית/הניהיליסטית של הנוער בן שנות ה-50 של המאה ה-19 ברוסיה. לארקדי דעה שלילית מאוד על התרבות הרוסית, בניגוד לדעתו על התרבות המערבית או האירופית. מקרון מצטט את המשפט "רוסי הוא הכי רוסי כשהוא אירופי". קשה לחשוב על מחמאה גדולה יותר לפוטין, המתמודד עם האשמות כי רוסיה היא דיקטטורה אסיאתית, במיוחד לאור האירועים של השבועות האחרונים, כאשר אלפי אנשים באוקראינה, אשר יצאו להפגנות על זכות ההצבעה לדומה של מוסקבה, הוכו באכזריות ובשרירותיות על ידי כוחות הביטחון הרוסיים, מאות נעצרו והמרדף עודנו ממשיך.