בין רוסיה למערב

הבחירות המתקרבות באוקראינה כמראה גיאופוליטית
דגל
הדגל של אוקראינה

בשנת 2004 התרחשה באוקראינה "המהפכה הכתומה", במשך קרוב לעשור מאז המהפכה, נהנה המשטר האוקראיני מיציבות יחסית, שהושגה הודות לבחירות הדמוקרטיות החוזרות ונשנות, להתקרבות הגדלה למערב ולנאט"ו, כמו גם הודות לתמיכת ארה"ב, שתמורתה הבטיחה אוקראינה לבצע רפורמות כלכליות, ולהיאבק בשחיתות.

האיום על המשטר בקייב היה פנימי, ונבע מהמצוקה הכלכלית אשר יצרה פוטנציאל של תסיסה ואף דחפה אנשים לרחובות, בדרישה לשפר את תנאי חייהם. עם זאת, עד ל-2014 האופוזיציה האוקראינית לא יצרה סיכונים למשטר אלא רק הלכה ושחקה אותו, זאת – פחות או יותר – לפי כללי המשחק הדמוקרטיים.

סיפוחו של חצי האי קרים על ידי הרוסים בשנת 2014, ותמיכתם במורדים בשתי הרפובליקות הבדלניות במזרח אוקראינה יצרו איום לא רק כלפי המשטר הפוליטי, אלא גם כלפי המדינה עצמה. אלא שנשיא אוקראינה הנוכחי פטרו פורושנקו ידע להתמודד עם האתגרים הללו ולנהל אותם תחת שליטתו – אולם האיום הרוסי לא נעלם עד היום.

אם כן, סיפוחו של חצי האי קרים וההתערבות הצבאית במזרח אוקראינה סיימו, למעשה, את תקופת היציבות, ופתחו עידן של חוסר ודאות באוקראינה. היום, חמש שנים לאחר הפלת המשטר הפרו-רוסי בקייב וההתערבות הרוסית באוקראינה אשר גבתה את חייהם של יותר מ-10,000 אזרחים, חוסר הוודאות הולך וגדל, במיוחד לנוכח הבחירות המתקרבות, הצפויות ב-31 במרץ.

הבחירות המתקרבות באוקראינה מהוות ראי המשקף את האינטרסים הגיאופוליטיים של ארה"ב, מדינות המערב ומזרח אירופה לנוכח התעצמותה של רוסיה. 39 מועמדים, אשר לאיש מהם אין יתרון ברור האחד על משנהו, יתמודדו על תפקיד הנשיאות. תוצאת הבחירות היא אשר תקבע האם אוקראינה תמשיך ותתקרב למערב או שהיא תזניח את עקרונות ה"מיידן" (Maidan) – שמה של הכיכר שבה החלו בשנת 2014 האירועים שהובילו להחלפת המשטר במדינה. כיכר "מיידן" היא, למעשה, המקבילה האוקראינית לכיכר "א-תחריר" המצרית.

שבועיים טרם הבחירות נראה מצבו של הנשיא הנוכחי פורושנקו רע מאי-פעם. הוא לא הצליח לצמצם את רמת השחיתות במדינה, ואוקראינה עדיין אינה מסוגלת לגבש טענה משכנעת לקראת כניסתה הפוטנציאלית לאיחוד האירופי. פורושנקו המיליארדר לא הפסיק לייצר שוקולד בשטחה של רוסיה גם בזמן שזו שלחה טנקים וחיילים אשר טיווחו לעבר החיילים האוקראינים. הוא ניסה לדחות את הבחירות באמצעות "הזנקת" פרוצדורות חירום, וזאת על מנת להציל את עצמו מהסקרים אשר ניבאו לו 15% תמיכה ציבורית בלבד. עם אחוזים כאלה, כלל לא ברור אם פורושנקו יצליח לעבור לסיבוב השני.

פורושנקו נבחר לנשיאות אוקראינה ב-25 במאי 2014, ברוב של 55% מהקולות, בתקופה שאוקראינה תססה כולה ואף סבלה מההתערבות הרוסית. בקרמלין לא מסתירים את שנאתם כלפי פורושנקו. פוטין הצהיר, לא פעם, כי הוא לא מעוניין להיפגש עימו. מבחינת הקרמלין מדובר במועמד שלא זכה בבחירות הקודמות, אלא הפקיע את השלטון באמצעות הפיכה בלתי-לגיטימית, שבמהלכה הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נאלץ לברוח מהמדינה. הקרמלין מאשים את פורושנקו בהתקרבות יתר לארה"ב, התקרבות אשר הותירה את העם האוקראיני – כפי שהם מתבטאים בחשאי – ללא ריבונות. הריבונות האוקראינית, לדידו של הקרמלין, היא חסרת משמעות, מכיוון שאוקראינה המודרנית נתונה לתכתיביה של וושינגטון.

פורושנקו, כאמור, מדשדש בסקרים: הוא זכה בבחירות חופשיות ב-2014 לאור הבטחתו להגדיר את המעמד של דונבס, האזור הבדלני, בעזרת תמיכת הכוחות הליברליים הפרו-מערביים, ואף זכה לאהדה מסוימת בקרב האוקראינים בזכות הקמת הכנסייה האורתודוקסית העצמאית באוקראינה, אשר איננה תלויה בכנסיית-האם הרוסית.

אולם פורושנקו לא הצליח לעמוד בהבטחותיו, והדבר בא לידי ביטוי בסקרים: הוא עומד כיום על 17%. פורושנקו טוען, כי חתם על הסכמי סחר חשובים עם האיחוד האירופי, ביצע רפורמות משמעותיות בצבא, והשיג משטר "ללא ויזה" עם מדינות אירופיות רבות.

במקום הראשון בסקרים, עם 18%, עומדת ראשת ממשלת אוקראינה לשעבר, יוליה טימושנקו. טימושנקו היא הדמות המועדפת על הקרמלין. היא מבטיחה מחירי אנרגיה זולים יותר, הבטחה שנובעת, ככל הנראה, מיכולתה להתקרב אל פוטין. היא גמישה יותר בסוגיות אשר קשורות לריבונות האוקראינית, ומציגה את עצמה כמועמדת המסוגלת להביא לשלום בין שתי מדינות. טימושנקו ביקרה בחריפות את פורושנקו, לאחר שממשלתו "העלתה את תעריפי משקי הבית בתמורה לקבלת הלוואות נוספות מהקרן הבינלאומית".

במקום השלישי, עם 11% עומד ולדימיר זלנסקי, קומיקאי אוקראיני, אשר בין היתר גילם גם את הנשיא. באוקראינה משווים אותו לטראמפ.

הסקרים משקפים את הטרגדיה האוקראינית: במקום להתמקד בהשגת רווחה ומודרניזציה כלכלית, המדינה – הממוקמת במקום המסוכן ביותר באירופה – חייבת לייחס חשיבות רבה לשיקול הביטחוני, ולהשקיע את רוב המשאבים הפוליטיים בביטחון. רוב המועמדים נוקטים אסטרטגיות פופוליסטיות, והבוחרים עסוקים גם הם בשנאה כלפי רוסיה השכנה. לפי הערכת הפרשנים, האמון במערכת הפוליטית ובנציגיה המובילים נמוך ביותר, והמדינה מצויה במשבר חברתי, פוליטי וכלכלי חלקי.

לבחירות הקרבות יש חשיבות גאופוליטית, שכן מאז הצהרת הריבונות, ב-16 ביולי 1990, אוקראינה היא מדינה שסועה. הקרע המשמעותי ביותר, המחלק אותה הוא קרע ציוויליזיציוני. אוקראינה שסועה בין רוסיה למערב – והיא מהווה סמל שעליו שום צד אינו מוכן לוותר בשלב זה. האוקראינים חוששים כי הרוסים לא יסתפקו בחצי האי קרים ובשני האזורים הבדלניים, ויֵצאו לכבוש את אוקראינה כולה. הם חוששים שרוסיה תבלע לא רק אותם, אלא גם את שכנותיהן, מדינות כמו בלרארוס, ואולי גם זה לא ישביע את האינטרסים של הדוב האימפריאליסטי. האוקראינים חוששים מהאיום הנובע מהשאיפה לאיחוד העם הרוסי באמצעות שרטוט מחדש של גבולות במרחב הפוסט-סובייטי.

באופן אירוני, דווקא הכיבוש הרוסי תרם להתחזקותה של האומה האוקראינית, וכך ההתערבות המאסיבית של רוסיה במזרח אוקראינה היא טעות גורלית מצד הקרמלין. הקרמלין האמין שיצליח ליצור תחושת אהדה ורצון לחבור לרוסיה בקרב העם האוקראיני, אלא, שבפועל התרחש דבר הפוך: תחושת ה"אנטי" שהתפתחה בקרב העם האוקראיני אפשרה בניית זהות לאומית אוקראינית חזקה. עד 2014 אוקראינה הייתה מדינה בעלת צבא חלש וזהות אוקראינית בלתי-מגובשת, ואילו עכשיו מדובר במדינה החזקה ביותר במזרח אירופה – בין היתר בזכות הזרמת הנשק האמריקני – ובעלת זהות לאומית אוקראינית איתנה ויציבה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

    1. זה לא יקרה בעתיד הקרוב עין: יש תחושת אנטי מאוד חזקה עכשיו!

  1. בגלל חולשתו של טראמפ שמדבר הרבה ועושה כלום. כל כוחו מוציא על החלשת נאטו.

  2. האוקראינים לא נותנים לרוסים לצפות על טוהר הבחירות. פתאום רוסיה מגנה על דמוקרטיה בעולם!

  3. משמעותית ואני לא רואה איזה מדינה תקריב כעת קורבנות בעדה

  4. במצבים כאלה תמיד המנהיגים נוטים לפעול צבאית בכדי להסיט את תשומת לב העם מבעיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אליהו

סיפור גן העדן

על מונותיאיזם, פוליתיאיזם וההיררכיה של הפולחן