מה לך פולין כי תליני?

ממשלת פולין יצאה בשצף קצף נגד ביטויי זעם בחברה הישראלית באשר לאחריותה וחלקה של פולין בשואת יהודי אירופה.

פולין רוצה, כמובן, להתנער מאחריות לפשעי המלחמה שבוצעו על אדמתה על ידי הנאצים ועוזריהם. רצונה להתרחק ככל האפשר מהפשע המתועב שהתרחש במאה ה-20, הוא בבחינת סיפור קין והבל, שכן ליהודים שחיו על אדמת פולין – הפולנים היו כאחים – "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". ועל כן פולין אינה יכולה להיעלב או לכעוס כאשר העם היהודי מאשים אותה ואת חלק מתושביה בפשעים שהתרחשו בארצם.

אלף שנים הייתה פולין מולדת לבני העם היהודי. צמחה בה תרבות יהודית, נוצר בה בסיס לאחדותו של עם גולה וכואב שסופסוף מצא לעצמו מקום להניח את ראשו, ולבנות טיפין טיפין את עתידו. היהודים תרמו לפולין ובתמורה קיבלו ממנה את הבסיס למה שקרוי בית.

ולכן, כה מרה הייתה האכזבה כאשר 2 מיליון מתושביה היהודים נרצחו רק בגלל היותם יהודים, ופולין לא הצליחה למנוע את הטבח הנורא.

נכון הוא שפולין הצמיחה גם חסידי אומות העולם, נכון שפולין לא הייתה זו שיזמה ולא כולם היו שותפים לפשע הנורא שהתחולל על אדמתה.

אבל, בן בכור אמור לשמור על שלום משפחתו, ואם יעצום עין ויבליג, עלול להיגרם נזק למי שבחסותו ובאחריותו. אף על פי שהוא איננו האשם הישיר – המשפחה לעולם לא תשכח ולא תסלח כי במשמרת שלו התרחש הפשע. כך היה לציפור נפשה של עם היהודי על אדמת פולין, שהטורף טרף והיא לא ניצלה.

הזוועות שפקדו אותנו כאומה נותרו בזיכרוננו שלנו. אולם ספרי ההיסטוריה של פולין מחקו אותן, ולא הנציחו את שאירע למיליונים שנשלל מהם צלם אנוש, שהושפלו, שהורעבו, שנרצחו.

כאשר מתרחש אסון של קריסת בית, למשל, מדינה שלמה מתאבלת על המתים, אף על פי שרוב האוכלוסייה אינו שותף למחדלי האסון. ואילו בפולין, על הגדול שבפשעי האנושות נגד חפים מפשע לא נשמעו זעקות כאב, לא הורגשה שותפות, לא נשמרה האחריות ההדדית, לא הורגש האבל על מות האחים בשל פשעי הנאצים ומשתפי הפעולה עימם, בני פולין.

תחושה מרה של בגידה, של בריחה מאחריות, מהרצון להשתתף גם בכאב ובזיכרון.

פולין נעלבת וכואבת כשאנו מטיחים בפניה את כאבנו על שהתחולל בשדותיה. אך המחאה שלנו אינה על ביצוע הפשע, שהוא יוזמה נאצית גרמנית שאין לה מחילה וסליחה, אלא על כך שאינם שותפים באבל, על שלא שאלו מה יכלו לעשות כדי למנוע את שואת אחיהם היהודים שנטבחו בביתם, במשמרתם, על שלא היה בכוחם למנוע את הפשע הנורא הזה. במגילת איכה, שבה אנו מבכים את חורבן ירושלים והגליית תושביה, מדובר במספרים קטנים יותר ממספר קורבנות השואה שנטבחו במחנות בפולין.

לו הייתה פולין מגלה כנות ונחישות בשותפות הכאב והצער, כפי שהיא נחושה להכחיש את אחריותה לטבח בני עמנו, לא הייתה מתעוררת הסוגיה בהכרה או באי-הכרה באחריותם לשואה.

הכאב שלנו הוא כאב הבריחה מאחריות, משותפות בזיכרון הקולקטיבי על שקרה לנו בביתנו שלנו, כשחיינו על אדמת פולין. אנחנו, כמוהם, רצינו להגן על פולין ולתרום לה, ואילו היא מתכחשת לפשע הנורא ולכאב על האובדן של אחינו ואחיותינו בני הארץ הזאת שנשרפו, נטבחו ונקברו חיים.

לא כעס צריך ללוות את יחסינו, אלא צורך ליפול איש על צווארו של אחיו ולבכות את שקרה לכולנו על אדמת פולין, ואז אולי יתחיל תהליך ההבנה והערבות ההדדית שהייתה כבר צריכה להיות אז. תהליך שהגיע הזמן שיקרה עכשיו.