האביב הערבי הגיע לסודן?

בדצמבר 2018 פרצו פרעות ברחובות סודן. כמו במדינות אחרות אשר עברו את האביב הערבי, ההפגנות החלו במחאה על יוקר המחיה, כולל מחסור במוצרים בסיסיים, אך הן התרחבו במהרה למחאה כוללת של דרישה לדמוקרטיזציה ולשינוי פוליטי במדינה. מאז 2011 גאו בסודן כמה גלי מחאה אלימה, אך הנשיא הרודן עומר אל-באשיר נצמד לכיסאו ולא ויתר על השלטון.

לפני כחודש גאתה המחאה מחדש. באינטרנט פורסמו סרטונים מאצטדיון כדורגל בחרטום, בירת סודן, שבהם נראים הסודנים קוראים להתפטרותו של הנשיא ואף משמיעים קריאות גנאי נגדו. בינואר צעדו מאות אזרחים לעבר הפרלמנט בעיר אום דורמן וביקשו להעביר עצומה שבה דרשו את התפטרותו המיידית של אל-באשיר. הצועדים אף זעקו "חירות, שלום וצדק" בתקווה להביא לשינוי משטר במדינה. עד כה נהרגו עשרות אזרחים, והרוחות עדיין לא נרגעו.

במהלך ההיסטוריה הקצרה שלה ידעה סודן הפיכות צבאיות רבות. שליטים נפלו ודיקטטורים חדשים עלו במקומם. ודיקטטורים, מטבעם וכמשתמע מכינויים, מסרבים לוותר על השלטון, ובדרך כלל רואים בהפגנות מחאה מזימה מבחוץ – במקרה זה של המערב. עומר אל-באשיר, שמסרב לדרישה של האופוזיציה לרדת מהשלטון אחרי כמעט 30 שנה, האשים "סוכנים זרים" בהסתה למהומות ואמר ש"יש אנשים בשורות המפגינים אשר הורגים את המפגינים". בדומה לאביב הערבי המצרי, שם חלק מבית הנבחרים תמך בכוחות המהפכניים המתנגדים למשטר של מובארק, גם בסודן קמה המפלגה האופוזיציונית – "אומה" שמה – והחליטה להצטרף למתנגדי המשטר. לפני כחודש חזר לסודן מנהיג המפלגה סדיק אל-מהדי, שכבר שימש כראש הממשלה בסודן ואף נבחר בבחירות החופשיות, אך הודח בהפיכה של אל-באשיר ב-1989. אל-מהדי נאם בפני תומכיו הרבים וקרא להעברת שלטון דמוקרטית, כלומר לבחירות הוגנות.

באביב הערבי הסודני, כמו בהפגנות באיראן לפני כשנה, אמצעי התקשורת האלקטרונית משחקים תפקיד חשוב ומצליחים לפרוץ לתודעה למרות ההשתקה מצד השלטון. האירוע שהצית את המחאה היה ציוץ בטוויטר שפרסמו שני שחקני כדורגל מכובדים – מוסטפה ופייסל אל-אעג'ב – שבו ביקשו מהאוהדים "להשמיע במהלך המשחק קריאות מחאה נגד שלטונו של אל-באשיר." משטרו של עומר אל-באשיר אינו נהנה זה מכבר ממונופול על אמצעי התקשורת ההמונית, לכן קשה לו לצמצם או למנוע את המידע המתפשט ברשתות החברתיות במהירות הבזק.

רוב המפגינים הם אנשים צעירים, בשנות ה-20 לחייהם, והם מדווחים על אמצעי האלימות שנוקט המשטר כלפי המפגינים. ארגוני זכויות אדם קשובים ומשתמשים ברשתות כדי להצביע ולהתריע על פשעי המשטר. האופוזיציה עושה שימוש נרחב ברשתות החברתיות ומפרסמת סרטונים המציגים את ההתנגדות, למשל מפגינים הצועקים "העם רוצה להפיל את המשטר" – הקריאה העממית שנשמעה מפי מתנגדי משטר במהלך האביב הערבי והייתה חלק מהפלתן של ממשלות. סרטונים שצולמו במשחק בין קבוצת אל-הילאל הסודנית לקבוצה תוניסאית בליגת האלופות של אפריקה, עלו לרשת מיד וחשפו בפני הצופים הרבים כי המשטרה השתמשה בגז מדמיע ובכדורי גומי כדי לפזר את האוהדים אחרי המשחק.

ארצות הברית מגיבה בשתיקה. סודן הייתה בין שבע המדינות המוסלמיות שנכללו בצו של הנשיא דונלד טראמפ למניעת כניסת מהגרים משטחן. לאחרונה הוסר האיסור. יתר על כן, לאחרונה נקט הממשל האמריקני צעד חסר תקדים והסיר חלק מהסנקציות הכלכליות שחנקו את סודן מאז 1997. היה זה עונש לסודן על שאפשרה לארגוני טרור שונים להקים בסיסים בשטחה ועל שאירחה כנסים של נציגי הארגונים האסלאמיים הקיצוניים ביותר לתיאום פעילות נגד ישראל ונגד המערב.

נדמה היה שארצות הברית וסודן נתונות בעיצומו של דיאלוג דיפלומטי ומתקדמות לעבר נורמליזציה ביחסים ביניהן. אך ב-2017, במהלך פגישה עם פוטין, אל-באשיר האשים במפורש את ארצות הברית במלחמה בסוריה ואף טען כי ללא ההתערבות של רוסיה ומדיניותה הנבונה, סוריה הייתה נעלמת כמדינה ריבונית. בריאיון לשירות הידיעות הרוסי "ספוטניק", אל-באשיר שפך את ליבו בכל הקשור לאכזבתו המרה מהאמריקנים, וסיפר לרוסים כי וושינגטון זוממת לחלק את סודן לחמש מדינות חדשות – דבר שיביא לכאוס פוליטי ולאלימות.

מדוע בחר אל-באשיר לתקוף את ארצות הברית כמה שבועות לאחר הסרת הסנקציות מסודן? התשובה לתעלומה התפרסמה ב"אל-ג'אזירה": להפתעת רבים, ביניהם אל-באשיר עצמו, האמריקנים אינם מתכוונים לתמוך במועמדותו בבחירות ב-2020, והם מחפשים מחליף אשר יתפוס את מקומו. הבית הלבן רמז לשר החוץ הסודני איברהים גהאנדור שאל-באשיר יצטרך להיפרד מתפקידו על מנת שסודן תוסר מרשימת המדינות תומכות הטרור ומרשימת המדינות המוחרמות על ידי הממשל האמריקני. מכיוון שסודן עדיין כלולה ברשימת המדינות התומכות בטרור (SST list), עדיין נדרש רישיון לייצוא סחורות מסוימות לסודן, כולל סחורות חקלאיות, רפואה ומכשירים רפואיים. סגן מזכיר המדינה האמריקני ג'ון סאליבן ציין כי ארצות הברית מוכנה לשקול את הסרתה של סודן מהרשימה, אך אינה מוכנה לפגוש את אל-באשיר באופן אישי. המנהיג האפריקני התאכזב מאוד. לכן מיהר לחפש תמיכה אצל ברוסיה, ושם אמר דברים שהאמריקנים והסעודים לא היו רוצים לשמוע: סודן לא תתמוך בשום קואליציה ערבית לצורך מלחמה נגד איראן.

רוסיה אינה שוקטת על שמריה והיא מעמיקה את חדירתה לתוככי הג'ונגל המזרח-תיכוני בכלל ולסודן בפרט. בתום ביקורו של אל-באשיר בסוצ'י נמסר כי "סודן הגיעה להסכם עם משרד ההגנה הרוסי על סיוע בשדרוג הכוחות המזוינים שלה." הנשיא פוטין ישב ליד אל-באשיר, המואשם ברצח עם ובפשעים אחרים, בזמן שזה השמיע דברי ביקורת חריפים כנגד ארצות הברית. סצינה זאת מציגה לראווה את התפשטות האינטרסים של רוסיה לעבר היבשת האפריקנית, את החיבור שבין הדיקטטורים וגם את הזלזול המופגן מצד שני המנהיגים במוסדות הבין-לאומיים. באל-ג'זירה ראו בביקור איתות לסעודיה ולארצות הברית – אות המסמל התקרבות עם האויב הגאו-פוליטי של וושינגטון ושל ריאד, כלומר רוסיה. העיתון "מייל און-ליין" הציג את אל-באשיר בביקורו בסוצ'י כמי שמבקש "הגנה". לפי הפרשנות של "מייל און-ליין", סודן מבקשת מרוסיה הגנה ותמיכה – על מנת לאזן את ארצות הברית. ואמנם, אל-באשיר הצהיר במסיבת העיתונאים כי "סודן זקוקה להגנה מפני הפעילות האגרסיבית של ארצות הברית."

מה מקומה של ישראל בקלחת זו? ישראל אינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם השלטונות בחרטום, אך היא הצליחה לפתח יחסים טובים עם דרום סודן. בשעה שהיינו עסוקים בניתוח הביקור הממלכתי של בנימין נתניהו בצ'אד, אמצעי התקשורת החמיצו תקדים חשוב: כשנתניהו חזר מהביקור בצ'אד, ב-20 בינואר, עברה טיסתו מעל המרחב האווירי של דרום סודן. לראשונה עבר מטוס ישראלי בנתיב אווירי הנמצא תחת פיקוחה של חרטום. להזכירכם, לפני כשנה הסכימו ירושלים וריאד להקים את נתיב התעופה מעל שמי סעודיה, ולפי הפרסומים הישראליים הנתיב כבר שימש את ראש המטה לביטחון לאומי (המל"ל) מאיר בן שבת, בטיסתו להודו בינואר 2019.

לצערנו, עדיין אי אפשר לפצוח בחגיגות לרגל הסכמתו של אל-באשיר לאפשר לישראל לטוס מעל שמי סודן. שבוע לאחר ההכרזה אמר אל-באשיר בריאיון טלוויזיוני כי "'הלובי הציוני' הוא שעומד מאחורי הסנקציות על סודן" והוסיף שסודן לא תהיה הראשונה לנרמל את היחסים עם ישראל. עם זאת, באחד הכנסים אמר אל-באשיר למנהיגים הסופיים כי ישראל נעשתה חשובה עבור סודן והיא מספקת לממשלה נשק כדי להשתלט על המורדים. לדעתי ישראל צריכה להיזהר. במהלך האביב הערבי ישראל היססה להתערב במדינות השכנות בדיכוי מפגינים, והתוצאות ידועות. כעת עליה ללמוד מניסיון העבר ולא לצדד במשטר בבירור.