יחסי סודן וישראל בפתחו של עידן חדש

בשלהי אוגוסט 1967 התכנסה בחרטום בירת סודן ועידה בהשתתפות מנהיגיהן של שמונה מדינות ערביות. אחמד שוקיירי, ראש הארגון לשחרור פלסטין בעת ההיא נכח גם הוא בוועידה, הגם שבאופן רשמי הוא לא ייצג אף מדינה. הזמנתו לוועידה ציינה מגמה רווחת בימים ההם ששללה מכול וכול את קיומה של מדינת ישראל. על פי מגמה זו מעמד הארגון לשחרור פלסטין היה זמני בלבד. בעתיד לבוא, על פי שאיפת הערבים, היה ארגון זה עתיד להנהיג את מדינת פלסטין שתקום אחרי שישראל תעבור מן העולם. לימים נודעה ועידה זו בשם "ועידת חרטום". במהלכה, בין היתר, קיבלו על עצמן מדינות ערב שלושה "לאווים": לא להכיר במדינת ישראל, לא לנהל עימה משא ומתן כלשה ולא לחתום עימה הסכמי שלום. עם חלוף הזמן נודעו החלטות אלו כ"שלושת הלאווים של חרטום".

מאז ועידת חרטום חלפו 50 שנים, תקופת זמן שיש לה, ללא ספק, משמעות היסטורית. הצעירים שנולדו בישראל אחרי מלחמת ששת הימים מכירים רק את "ישראל הגדולה". עבורם 20 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל אינם אלא היסטוריה רחוקה. במקרים רבים היסטוריה שאינה חודרת לתודעתם. לעומת זאת בני ה"גיל השלישי" כיום, זוכרים היטב את המצוקה והפחד הנורא שהורגשו לפני מלחמת ששת הימים, בייחוד בתקופת המיתון הכלכלי הקשה שקדמה למלחמה.

כיום, כאשר הכלכלה, הייצור והיצוא הישראלי נמצאים בשיא של כל הזמנים, וכאשר צה"ל חזק כפי שהוא כיום, וכאשר מתקיימים שיתופי פעולה בינו לבין הצבא הרוסי וצבאות אחרים במרחב המזרח התיכון, קשה מאוד להבין את השוני במעמדה ובמקומה של ישראל במרחב. מי זוכר כיום את שלושת הלאווים של חרטום? מי זוכר כיום את הסיוע הצבאי המאסיבי שהסובייטים העניקו לערבים? מי בכלל זוכר שפעם התקיימה ברית מועצות סוציאליסטיות סובייטיות שנחשבה למעצמה עולמית? או את ה"מלחמה הקרה" שחוללו הסובייטים נגד הדמוקרטיות המערביות? מי בכלל זוכר שבתקופת המלחמה הקרה ניהלו הסובייטים והערבים מלחמת חורמה "חמה מאוד" נגד מדינת ישראל במטרה להשמידה?

התמורות ההיסטוריות שחלו במזרח התיכון, ולא רק בו, הביאו לסדרת מהפכים ללא תקדים במערך היחסים הבין-לאומיים במרחב. מופעים אלו אינם מאורעות נקודתיים, אלא הינם תהליכים אשר נמשכים שנים רבות וחלקם עדיין לא הגיע לבשלות.

המופע החשוב ביותר מנקודת ראותה של מדינת ישראל הוא, מחד גיסא ביטול כמעט מוחלט של השפעת נשק הנפט הערבי (עיין ערך חרם הנפט ב-1973) ומאידך גיסא הפיכתה של ישראל לספקית גז מהמקורות שנתגלו בים התיכון במים הכלכליים של ישראל.

המופע השני במעלת החשיבות כלפי מדינת ישראל הוא הקריסה הטוטאלית של ברית המועצות וחיסול החתרנות הסובייטית בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. הניסיונות של הפדרציה הרוסית, אשר ירשה נכסים ואינטרסים של ברית המועצות, להחזיר לעצמה מעמד והשפעה במזרח הים התיכון, מבקשים לעורר נשכחות, בינתיים בהצלחה מוגבלת למדי.

המופע השלישי במעלת החשיבות כלפי מדינת ישראל הוא ריסוק משטר השאח האיראני. במקומו התבסס באיראן משטר קלריקלי-רדיקלי מעורר אימה, המהווה גורם סיכון ראשון במעלה למדינת ישראל. אולם משטר זה לא מאיים רק על ישראל. כוהני הדת השיעים והנוהים אחריהם מבקשים להשתלט בכוח החרב והטרור על המדינות הסוניות במזרח התיכון. הם גם מייצאים טרור למקומות אחרים בעולם באופן מוסתר וחתרני. המשטרים הסוניים הללו נתקפו אימה, ובעקבות כך הבינו שהגורם היחיד שמסוגל לסייע להם נגד החתרנות השיעית-איראנית היא זרועהּ החזקה והארוכה של מדינת היהודים.

מופע רביעי בסדרה זו נקרא בטעות "האביב הערבי". שם זה ניתן במערב לסדרת ההתקוממויות ברפובליקות הערביות הסובבות את ישראל. ל"אידיאולוגים הפוליטיים" במערב היה נדמה שהנה העמים הערביים מתעוררים, מחסלים משטרים דיקטטוריים ומתקדמים בכיוון של דמוקרטיזציה. מובן שאלו היו סברות כרס במיטבן. במציאות, המהפכות הללו הביאו חורבן, הרס, רצח וכיו"ב בכמה מהרפובליקות הערביות שרובן ככולן נטלו צד במלחמות נגד מדינת ישראל ועודדו את הטרור נגדה. אחת מתוצאות האביב הערבי הייתה השמדת חלק נכבד מהצבאות שתמיד התייצבו למלחמה נגד ישראל.

מופע חמישי, ואולי מהחשובים ביותר, הוא ביסוס הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל למצרים ולממלכת ירדן. הסכמים אלו החזיקו מעמד בצוק העיתים. הם שרדו גם אחרי הסתלקותם מן העולם של המנהיגים שחתמו עליהם: סאדאת במצרים, המלך חוסיין בירדן, וראשי הממשלה רבין ובגין בישראל. המנהיגים שבאו במקום אלו שחתמו על שני הסכמי השלום הללו, אף הידקו והעצימו את שיתופי הפעולה בין מצרים וירדן לבין ישראל בעיקר בתחומי הביטחון הפנימי והמרחבי.

מופע שישי הוא השינויים המדיניים שהתחוללו במדינות אחדות במרחב. אריתריאה התפלגה מאתיופיה. כיום יש לישראל יחסים טובים עם אתיופיה וקשרים בעלי ממד אסטרטגי עם אריתריאה. גם עם דרום סודן, שהתפלגה מצפון סודן, יש לישראל קשרים טובים מאוד. עם מדינות נוצריות שכנות, יוון וקפריסין, התפתחו יחסים אסטרטגיים עד כדי אימונים משותפים של צבאותיהן עם צה"ל. ישראל התקרבה גם לנאט"ו ומקיימת עם חילות הים של המדינות האלו תרגילים משותפים להכנת הגנה ימית על מרחב מזרח הים התיכון. על הידוק היחסים עם רוסיה ועל השותפות האסטרטגית עם ארה"ב אינני רוצה להרחיב בחיבור זה בשל קוצר היריעה. כבר נכתב על כך רבות באתר זה.

המופע השביעי, שיש לו משמעות מהפכנית ונמצא רק בתחילת דרכו, הוא התפתחות הקשרים עם מדינות ערביות נוספות במרחב המזרח תיכוני. על קשרי ישראל עם אמירויות המפרץ הפרסי מדווחים אמצעי התקשורת זה זמן רב. בשנתיים האחרונות נוסד "מתחת לרדאר" מסלול רב-ממדי אשר משרת תחומי קשר כאלו ואחרים עם ערב הסעודית. בעניין זה עדיין רב הנסתר על הנגלה, אם כי ממש לאחרונה מורגשת האטת התנועה במסלול זה בשל בעיות פנימיות בסעודיה שאינן קשורות עם ישראל.

אולם ההתפתחות המפתיעה מכול היא חשיפת היחסים המתהדקים עם צפון סודן המוסלמית. בעבר מדינה זו תמכה נמרצות בפלסטינים. היא כרתה שורה של הסכמים בתחומים שונים עם איראן של האייתולות. דרכה זרמו נשק וחומרי חבלה מאיראן לרצועת עזה. חיל האוויר הישראלי הפציץ פעמים אחדות שיירות נשק שחצו את שטח סודן במטרה לחצות את הים האדום, להגיע לחצי האי סיני ומשם לנחות ברצועת עזה. מובן שהדבר נעשה בידיעת ובתמיכת השלטונות בחרטום. ממש בימים אלו מתפרסמות בעיתוני סודן כתבות אוהדות על ישראל המצדדות בפיתוח הקשרים עימה. הסודנים מעוניינים בסיוע חקלאי ורפואי מישראל. הם רואים מה ישראל עושה בדרום סודן. הם מבינים שאין כל סיכוי להחריב את ישראל כפי שמנהיגים החל מעבד אל נאצר, קדאפי, אחמדינג'אד ועד יאסר ערפאת ואבו מאזן פימפמו אל תוך מוחותיהם במשך עשרות שנים. הם מבינים שלישראל יש את הידע והניסיון לעבוד בארצות מתפתחות ולקדם אותן אל התקופה המודרנית. להערכתי עוד נכונו לנו "עלילות" בצפון סודן. בינתיים נאמרה רק המילה הראשונה.