משל המטרייה

משבר קרים מחדד את הדילמה של ישראל בנוגע לפלסטינים
שאול אריאלי

השתלשלות האירועים בחצי האי קרים זכתה לתגובות המצביעות (מוקדם מדי) על הלקח שנלמד בנוגע לאוזלת היד של ארה"ב ואירופה לפעול נגד המהלכים הכוחניים של רוסיה. מהלכים אלו נתפסים בעיניהן בתור הפרה של סעיף 2(4) של מגילת האו"ם, הקובע עקרונית  כי כוח אינו עוד אמצעי חוקי להסדרת היחסים הבין-לאומים, ובכלל זה רכישת טריטוריות. חלק מהמגיבים ממשיך וממהר להסיק מכך על הסכסוך הישראלי- פלסטיני, ועל יכולתן של ארה"ב ואירופה לעמוד לצדה של ישראל כשיידרש, או להעניק לה לגיטימציה להפעלת עליונותה הצבאית.

משום מה נעלם מעיניהם לקח חשוב יותר המאפיין את המערכת הבין-לאומית במאה ה-21, והוא התייחסותה של כל מעצמה לזכויות של האוכלוסייה בטריטוריה הנכבשת. כמו מעצמות עולמיות, למשל סין בכיבושה את טיבט, כך גם רוסיה אינה מבקשת לספח את קרים בלי להעניק לתושביו, רוסים, אוקראינים וטטרים, נוצרים ומוסלמים, זכויות מלאות. בנאום הסיפוח שיבח פוטין את המסורת הרוסית, היודעת לארח בשטחה עשרות קבוצות לאומיות באחווה ובשוויון זכויות. אכן, גם מדינה בעלת תאווה לטריטוריה, וגם אם זו הייתה שלה בעבר, חייבת להציג עצמה כמי שמעוניינת בטובת האנשים החיים בשטח הנתון במחלוקת. הרעיון שהאדם הוא לפני האדמה, הוא עקרון יסוד ביחסים הבין-לאומים שמעמדו הולך ומתחזק עם השנים, וכך גם התובנה שהאדמה מסופחת עם האדם שעליה.

אחת הסיבות לכך שישראל זכתה באופן חסר תקדים להכרה בכיבושיה במלחמת העצמאות, הייתה העובדה כי העניקה אזרחות ישראלית לתושביה הערבים למן יומה הראשון. אך בנוגע לגדה המערבית ולרצועת עזה, ביקשה ישראל ככלל להינשא לכלה – השטח – אך לא לקבל את הנדוניה – התושבים הפלסטינים. אפילו סיפוחם של השטחים ל"ירושלים המאוחדת" היה בחזקת איחוד השטח בלבד, ללא שילובם של הפלסטינים, שקיבלו מעמד של תושבים מותנים ולא של אזרחים.

ישראל, מנצחת מלחמת ששת הימים, האמינה כי תוכל לבלוע את השטחים ולהקיא את תושביהם במהלכים פיזיים או משפטיים. החל ממפעל ההתנחלות ומתכנית האוטונומיה של בגין ב-1977, ועד לתכנית "ההרגעה" של הבית יהודי, הטרור של  "תג מחיר" המייחל ליצירת משבר והסלמה שיובילו ל"נכבה" שנייה, וההצעות של חברי כנסת לספח את הגדה אך להעניק לתושביה אזרחות ירדנית.

מדיניות זו של ישראל משולה למי שבלע מטרייה ונמנע מליזום תנועות חדות (כמו סיפוח מלא של הגדה או גירוש המוני) שמא זו תיפתח בבטנו לפני שהוא יספיק לעכלה. אך זו, גם אם באטיות, נפתחת גם נפתחת. האצת מפעל ההתנחלות של בגין ושרון בתחילת שנות השמונים הייתה אחת הסיבות להתפרצותה של האינתיפאדה הראשונה, ומאז ישראל משלמת מחירים כואבים בכל תחומי החיים על המשך השליטה ועל היעדר ההכרעה.

ממשלת ישראל של נתניהו, לפיד ובנט מעמיקה בכל יום את אחיזתה בגדה, תוך הבטחה שקרית שהמטרייה תיעכל ותיעלם. אך אם ישראל לא תכריע להיפרד מהמטרייה, גם אם בכאבים נסבלים, הרי הסטטוס קוו המדומה רק מבטיח את פתיחתה המלאה של זו, ואת פיצוצו של  החלום הציוני היהודי-דמוקרטי.

המשבר בקרים מחדד לכל מי שעיניו בראשו את הדילמה האמתית של מדינת ישראל: הסכם עם הפלסטינים שאינו נקי מסיכונים, או סיפוח ואזרוח של מיליוני פלסטינים למדינת ישראל, שיהפכוה בתוך עשור למדינה בעלת רוב ערבי.

* שאול אריאלי: לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה. היום עמית הוראה במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללה האקדמית יפו, חוקר בכיר בקרן לשיתוף פעולה כלכלי, חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון, מיוזמי וממובילי הבנות ז'נבה. פרסם מאות מאמרים וחמישה ספרים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאחרון שבהם, "גבול בינינו וביניכם" (עליית הגג, ידיעות ספרים, 2013), זכה בפרס צ'ציק לחקר ביטחון ישראל. מקיים הרצאות וסיורים על אודות הסכסוך ברחבי הארץ, ומרבה להתראיין בדברי פרשנות לתקשורת.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. מסכים כמעט לכל מילה. מלבד שסין ורוסיה סיפחו מיעוט קטן יחסית לרוב השלט בביטחה בשטחם הענק.

    סין עם ההונים / הגזע הענק שהם רואים כעליונים, ודאי שעל פני המוסלמים במערב סין במדינה הגדולה ביותר בסין (מעל טיבט), והרוסים עם הרוסים שגם להם לא חסרים רגשות עליונות על המיעוטים שביניהם.

    אצלנו הסיפוח מסופח יותר…

  2. טיבט לא נכבשה על ידי סין בשנות החמישים. זו תעמולה שהטיבטים, בראשות הדלאי למה, טרחו להפיץ כנגד סין. טיבט הייתה חלק מסין במשך מאות שנים, במעמד של אוטונומיה של שלטון המנהיגות הדתית. המהפכה הקומוניסטית של מאו בקשה ליצור מעמד שווה לכול הטריטוריה של סין כשלכולם זכויות שוות, לזה התנגדה ההנהגה הדתית של טיבט מחשש לאבדן זכויות ומכאן המאבק הצבאי שהביא ליצירת שיוויון בין כול אוכלוסיית סין. זה בדיוק מה שאולי רצוי שנעשה אך דוגמת טיבט איננה לעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך